שושנה החתולה | ח – הכלב חירם

תמר ושושנה רצו ורצו בחושך, עד שנפלו לתוך שלולית גדולה. חתולים שונאים מים, בייחוד בלילה קר ורטוב שכזה. כשיצאו מתוך השלולית רטובות לגמרי, שמעו החתולות קול חם וידידותי פונה אליהן, "בואו הנה, חברות."
"מי זה?" שאלה תמר, "מי אתה ואיפה אתה? איננו רואות דבר בחושך הזה!"
"זה בסדר," השיב הקול בידידותיות, "אני חבר, המשיכו לעבר הקול שלי עד שתיכנסו לביתי החם. תמר ושושנה הסתכלו זו על זו, האם זהו אויב או ידיד? הוא נשמע להן ידיד.
"בואי נלך!" לחשה שושנה לאחותה. לאחר כמה צעדים הגיעו לפתח גדול, שאפילו נמר היה יכול להיכנס לתוכו. הן התלבטו אם להיכנס, אך הקול המסתורי שב וקרא להן: "בואו! בואו! אל תפחדו, נעים כאן, אני מבטיח של יקרה לכן שום דבר רע בפנים…"
החתולות נכנסו בזהירות ובחשש לתוך בית קטן.
"ברוכות הבאות!" פנה אליהן שוב הקול. חתולות רואות היטב גם בחשכה, אך מים נזלו מפרוותן הרטובה והקשו עליהן את הראייה. החתולות הצליחו לראות רק זוג עיניים מכיוון הקול הנעים.
"שמי חירם," אמרו הקול, "ואני גר קטן. זה זמן רב שלא ביקר אותי איש, תודה לכן שהסכמתן להיכנס ולבקרני בביתי."
"תודה לך על הכנסת האורחים," ענתה תמר בנימוס, "כמעט קפאנו בקור הנורא שבחוץ. האמת, אנחנו גם פוחדות מהכלב האיום שגר באחוזה. האם ראית אותו אי פעם? האם ניסה לפגוע בך?"
"איני מכיר כלב נורא באחוזה. מאז ומעולם היו כלבי האחוזה כלבים ידידותיים ונחמדים, אתן בטוחות שיש כאן כלב שכזה?"
"בוודאי!" ענתה תמר בביטחון, "כולם יודעים! אני מתכוונת, כל החתולים… בגלל הכלב הזה, אפילו חתול אחד המעז להתקרב לאחוזה!"
"אתן מכירות מישהו שראה את הכלב הזה?" התעניין הקול.
תמר שתקה.
"לא," ענתה שושנה במקומה, "זו סתם שמועה, סיפורי אגדות, אני בכלל לא מאמינה שיש כלב כזה. ובכלל, כשחושבים על זה, מעולם לא נשמעו נביחות מכיוון האחוזה. לפי דעתי, אין כאן בכלל כלב!"
תמר הסתכלה על אחותה הקטנה בכעס, אך לא אמרה דבר.
"את טועה," אמר חירם לשושנה, "יש כלב אחד באחוזה הזאת. זהו כלב גדול מאוד, שנולד כאן לפני שנים רבות. לפי דעתי, הוא צריך להיות זקן מאוד… אבל אינכן צריכות לפחד ממנו, הוא נחמד מאוד ואוהב חברה. הוא לעולם לא יפגע באיש, ובמיוחד לא בחתול."
תמר ושושנה הביטו זו בזו בפליאה. "אבל," אמרה תמר, "האגדה מספרת שהוא שונא חתולים מפני שכל משפחתו גורשה מהאחוזה בגלל חתול שגרם לשריפה!"
"זהו שקר!" ענה חירם בכעס, "החתול לא גרם לשריפה, הוא רק עבר בחצר האחוזה. כלבי האחוזה רדפו אחריו סתם, בשביל להבהיל אותו, ובגלל ריצתם הבלתי זהירה, הפילו הכלבים נר שהצית שטיח גדול, וכך פרצה השרפה – הכלבים הם האשמים האמיתיים! אחרי שפרצה השרפה, ברחו הכלבים הפחדנים החוצה, והשאירו מאחורה גור כלבים קטן שלא היה יכול לברוח בגלל האש שכבר הגיעה עד לפתח הבית. הגור היה אבוד, אף אחד ממשפחתו לא נשאר לעזור לו. דווקא החתול, שמיהר גם כן לברוח מהשרפה, שמע ברגע האחרון את הגור המיילל. הוא ריחם עליו, קפץ על דלי מים שעמד ליד הדלת וכך הנמיך את הלהבות. הוא סימן לגור לרוץ אחריו, וכך חילץ אותו מהבית הבוער."
שתי החתולות הביטו זו בזו, מתקשות להאמין למשמע אוזניהן, "אתה רוצה לומר שהסיפור שאנו מכירות הפוך לגמרי? איך זה יכול להיות?!"
"בעלי האחוזה גילו שהשרפה הייתה באשמת הכלבים הפראיים והחליטו לגרשם. הם ריחמו על הגור הקטן והחליטו להשאיר רק אותו. שאר הכלבים התביישו כל כך במה שעשו ובמה שקרה להם ולכן סיפרו לכולם שהחתול הוא האשם האמיתי, והם סתם מסכנים… אחרי כמה זמן התחילו להמציא שמועות על הכלב היחיד שנשאר באחוזה, שבוודאי רוצה לנקום בחתולים… וזה כלל לא היה נכון! להיפך! הכלב ההוא אוהב את החתולים וחייב להם את חייו!"
"אתה אומר זאת רק משום שאתה חתול!" תקפה אותו תמר, "אתה משקר כדי לשנות את הסיפור כרצונך!"
"אתן יודעות במקרה איך קראו לגור שנשאר מאחור?"
החתולות שתקו.
"קראו לו…" אמר הקול בהתרגשות, קראו לו – חירם!"
באותו רקע הבזיק ברק בחוץ, ודמותו של חירם, הכלב הענק והישיש המדבר איתם, נגלתה לעיניהן. זה היה הוא! חירם היה הגור שניצל מהשרפה, והוא זה שסיפר לחתולות את הסיפור האמיתי!

למוחרת בבוקר עברו החתולות בכל רחבי היישוב והפיצו את הסיפור האמיתי על הכלב הקשיש שגר באחוזה.
מאז, כל חתולי היישוב מכירים את חירם. הכלב הזקן שמח לעזור להם בכל דרך אפשרית, וגורי חתולים רבים באים אליו בכל בוקר כדי לשמוע סיפורים ואגדות על כלבים… וחתולים…