שושנה החתולה | ז – אחוזת הכלבים

הסיפור התרחש בליל סערה נורא.
שושנה ואחותה הגדולה תמר בדיוק חזרו מסיבוב לילי כשתפס אותן הגשם. הן התחבאו מתחת לעץ פיקוס ענק ועתיק. מתחת לענפיו הארוכים ומלאי העלים של העץ היו יכולים להסתתר מאות חתולים, אך שושנה ותמר היו שם לבדן. והייתה לכך סיבה טובה מאוד…
עץ הפיקוס היה נטוע בתוך החצר הגדולה של ה"אחוזה". ה"אחוזה", למי שאינו יודע, היא בניין גדול, שלפניו חצר גדולה. ה"אחוזה" עתיקה לפחות כמו עץ הפיקוס שבחצר שלה. את ה"אחוזה" בנו לפני יותר ממאה שנים יהודים שעלו לארץ ישראל. מי שעמד במרפסת הגבוהה של ה"אחוזה" כשהיא נבנתה, ראה סביבו רק שדות מכל עבר, הכפר הקרוב ביותר היה במרחק של שעות נסיעה. בתוך ה"אחוזה" גרה משפחה גדולה שעיבדה את השדות שמסביב.
כשחלפו השנים, באו מתיישבים חדשים ובאנו את בתיהם וחוותיהם קרוב ל"אחוזה". סביב ה"אחוזה" נוצר כפר קטן, שהתפתח יפה – עד להכרזת המדינה. במלחמת העצמאות כבשו הערבים את המקום. בתי האיכרים נהרסו, והשדות נשרפו. רק אחרי שנים, במלחמת ששת־הימים, נכבש המקום מחדש, וילדי ילדיהם של משפחת ה"אחוזה" חזרו למקום ותיקנו את הבית העתיק. כעבור עוד כמה שנים, נבנה יישוב במרחק לא גדול מהאחוזה. היישוב הלך והתרחב עד שבתיו החדשים הגיעו ל"אחוזה" ואפילו עברו אותו, והיום, הבניין העתיק נמצא בתוך היישוב שלנו.
אך בטח שואלים את עצמם – מה לכל זה ולשתי חתולות רטובות?
במשך שנים התרוצצה אגדה מפחידה בין החתולים. האגדה סיפרה שלמשפחת ה"אחוזה" היו כלבי ציד גדולים ומאיימים. כשברחו בני המשפחה מהערבים, נותרו הכלבים במקום, וכשנכנסו הערבים לבזוז את ה"אחוזה", תקפו אותם הכלבים והבריחו אותם. הערבים כעסו מאוד וסילקו מהאחוזה את כל הכלבים – חוץ מגורה אחת קטנה שהסתתרה מתחת לעץ הפיקוס בחצר. כשגילו אותה לבסוף, לאיש לא היה אכפת ממנה.
הכלבה גדלה והמליטה גורים, והם המליטו עוד גורים… וכשחזרו בני המשפחה ל"אחוזה" אחרי המלחמה, מצאו שם את צאצאי הכלב ואימצו אותם.
אך הסיפור לא מסתיים כאן.
מספרים כי יום אחד נכנס חתול חצוף לאחוזה והתגרה בכלבים. מהומה התחוללה באחוזה, נר נפל על אחד השטיחים הישנים, שריפה גדולה פשטה באחוזה, וכמה מבני המשפחה נפצעו. החתול הצליח להתחמק בשקט, בלי שאיש יראה אותו. אחרי השריפה, האשימו כולם את הכלבים וגורשו אותם מהבית שחיו בו אבותיהם שנים רבות.
רק כלב אחד השאירו ב"אחוזה", כדי שיהיה כלב שמירה. החתולים האמינו שהכלב הזה עדיין חי, והוא מחכה לחתולים שיעברו ב"אחוזה" כדי לנקום בהם על מה שגרמו לבני משפחתו.
זו הסיבה שלא העזו החתולים להתקרב לבית ה"אחוזה" לעולם. וזו גם הסיבה ששושנה ותמר היו החתולות היחידות שמצאו מחסה מתחת לעץ הפיקוס בליל הסערה האיום הזה.
"שושנה…" רעדה תמר מפחד, "את יודעת אי… איפה אנחנו נמצאות עכשיו?"
"כן, תמר, אני יודעת," ענתה שושנה באומץ לאחותה הגדולה, "איני מאמינה לכל השטויות על הכלב הזקן והמפחיד. אלו סתם 'סיפורי סבתא' שהמציאו כדי להפחיד גורים קטנים."
"אאא… איך את כל כך בטוחה? ומה באמת אם הוא נמצא כאן, ורק מחכה לתפוס את החתול שיהיה טיפש דיו להתקרב לכאן?"
"שמעת פעם על חתול שראה או שמע אותו? גם אני לא. אני אומרת לך, אילו סתם המצאות!"
"בטח שלא שמענו!" התרגזה תמר, "כי אף אחד לא מעז אפילו לחשוב על להתקרב לכאן! לא יפה שאת מזלזלת באגדות חתוליות עתיקות וחושבת שאת חכמה וגיבורה מכולם!"
"נו, באמת, תמר… וחוץ מזה, מה נעשה? נרוץ בסערה הנוראה הזאת? איני מוכנה לזוז…" – שושנה לא הספיקה להשלים את המשפט, מכיוון שבאותו הרגע נשמעה נביחה ארוכה ומפחידה – "אהוהוהו."
שתי החתולות המבוהלות זינקו על ארבע רגליהן ופתחו בריצה מבוהלת. הן רצו בכל המהירות בלי לדעת לאן מובילות אותן רגליהן. הן לא ידעו שהן רצות הישר לעבר מלונה גדולה שניצבה בפתח ה"אחוזה", שם חיכה להן חירם, כלב האחוזה הזקן…