ניתאי ושי יוצאים לצוד דוב.

ביום גשם קר ורטוב,
יצאו להם, ניתאי ושי , לצוד דוב.
שמעו הם כי ליד חדר האוכל בקיבוץ,
בגינה היפה שבחוץ, מאחורי השיח שבעציץ,
דוב גדול, שחור, הציץ.

מגפיים נעלו חיש מהר, אלו השניים,
ללא כל היסוס דוהרים על האופניים,
במו עיניהם לראות האם אכן מאחורי העציץ,
דוב גדול, שחור מציץ.

מתקרבים הם לאט, לאט ובשקט,
ללא כל פחד או רטט,
מביטים לכאן, מביטים לשם, מאחורי העציץ,
אולי שוב דוב גדול, שחור, יציץ.

מה גדולה היא אכזבתם, שום דוב לא יוצא לקראתם,
הגשם יורד, בגדיהם רטובים,
אומרים הם זה לזה, נביא רובים.

ניקח גם צלוחית קטנה של דבש,
הן את זאת הדוב אוהב ממש.

הביתה על אופניהם דוהרים, להגיע מהר אל בית ההורים.
מבקשים מאמא, דבש בצלוחית קטנה,
להביא אל הדוב המסתתר בגינה.
את רובי העץ הגדולים לקחת, אותם יש לאחוז, ביד בוטחת.

להספיק להגיע לפני רדת החשיכה על העציץ,
מאחוריו, כך אומרת השמועה, הדוב הציץ.
מניחים הם את צלוחית הדבש, מביטים זה אל זה במבט נרגש,
מתחבאים גם הם מאחורי עציץ,
מחכים לו לדוב, אולי הוא שוב יציץ?.

בידיהם אחוזים הרובים,
הגשם נמשך, הם כל כך רטובים.

לפתע, אבא יאיר, בא ואומר,
ניתאי, אתה כולך מים, בוא הביתה מהר,
שי, אף אתה לביתך צריך לשוב,
הן גם אתה מכף רגל עד ראש, רטוב.

אבל מה יהיה עם הדוב שמאחורי העציץ?,
מחכים כאן אנחנו, אולי הוא שוב יציץ?.

אז אבא בשניים מביט ועיניו מחייכות,
אין כאן דוב, אלו סתם שמועות, או בדיחות,
או אולי זה החתול השחור, שמאחורי העציץ,
כך סתם, עבר לתומו והציץ?.