כששכחתי איך קוראים לי

בוקר אחד קמתי ופתאום הרגשתי מבולבל,
קצת שכחתי איך קוראים לי, מה השם שלי בכלל?
עצמתי עיניים וניסיתי להיזכר,
איך אבא למשל קורא לי? מה הוא תמיד אומר?

כל הזמן קוראים לי בכל מיני שמות,
מאמי, חמודי, מתוקי, ועוד כל מיני קולות.
בגלל זה לפעמים אני קצת מתבלבל
ובגלל זה קצת קשה לי הבוקר -אבל אני אזכר.

רגע, חכו, אולי קוראים לי רואי….
מה פתאום?מה פתאום! רואי זה אחי.
אה… נזכרתי, קוראים לי דורון,
פחחח….דורון זה אבא שלי , זה בכלל לא נכון.

אני אקרא לאמא, היא תזכיר לי מי אני
אני אשאל אותה משהו והיא בטח תקרא לי בשמי.
"אמא?" – קראתי לה מתוך המיטה.
" כן צ'וצ'י…" היא אמרה, " מה קרה?"
אויש, אמא, זה בכלל לא עוזר
אני לא צ'וצ'י , אני…… – (אוף, לא זוכר)

אבא בטח יעזור לי מהר,
תמיד הוא הכל מתקן ומסדר
אני אשאל אותו משהו, נגיד על השמיים,
למה יש עננים ומאיפה מגיעים המים.

" אבא, תגיד אני יכול לשאול אותך שאלה?"
"בטח מתוק תוק, הכל בשבילך….."
"אבא, מה אתה עושה כשאת השם של הגננת שלי אתה לא זוכר?
או כשאתה פוגש חברה של אמא ורק שלום אומר?"
(אני יודע ששכחת איך קוראים לה,אחר כך לאמא אתה מספר…)

אבא לא ענה לי, גם הוא לפעמים שוכח דברים.
כמו כשביום הולדת של אמא, הוא שכח להביא לה פרחים.

מה אעשה? אני כבר קצת חושש וגם קצת מתבייש,
לא נעים לי לשאול, הרי אני ילד גדול.

פתאום עלה במוחי רעיון מצוין, אני אתקשר לסבתא בבה, לשאול אותה אם היא אוספת אותי מהגן,
היא וסבא דידי תמיד עונים יחד, ויש להם הרבה סבלנות ונחת.
"בבה, את באה לאסוף אותי מהגן?"
"בטח צ'ופצ'יק, איזו שאלה, כמובן"

צ'ופצ'יק? מזה צ'ופצ'יק? זה בכלל לא שם של בן אדם.
זה הקצה של הקומקום או משהו מאד מאד קטן.

אולי טטה תעזור לי היא סבתא רצינית, ומאז שנולדתי מדברת איתי רק בספרדית.
"טטה?" אני מתקשר לשאול אותה סתם מה שלומה .
"סי צ'ולו" היא עונה לי "קה טאל?" (מה שלומך?).
צ'ולו אני כבר יודע – זה מתוק בספרדית.
אבל אני מנסה להיזכר איך קוראים לי ועדיף בעברית.

עכשיו אתם מבינים שעם כל כך הרבה כינויים.
זה לא ממש מקרי ששכחתי את שמי.

אני לא אתייאש ולא אוותר
אלך כבר לגן – בטח שם אזכר.

נסענו לגן, כל המשפחה, אבא אמא רואי ואני – כל החבורה.
בדרך לגן ראיתי חבר , הנה, חשבתי, עכשיו הוא יקרא בשמי והכל יסתדר.
אבל יואב רץ מהר, הוא כבר נכנס לגן
ואני עדיין בחניה, מחכה שאבא ייקח אותי כמובן.

אנחנו מתקרבים לגן ואני מאד מתרגש,
הגננת תיכף תקרא לי – רק שלא אתבייש.
בקר טוב, "יובי" היא קוראת לי בלי חשש,
יובי? ככה קוראים לי? – זה נשמע מוכר אך לא ממש.

ואז אני רואה את איתי חברי משחק בכיתה,
"בוא יובל" הוא קורה לי, חיכיתי רק לך.
יובל! יובל! יובל! – צחקתי בקול רם, נכון, זה אני.
איך יכולתי לשכוח שכך באמת קוראים לי.

קוראים לי יובל, איזה שם מקסים, וממחר אגיד לכולם – די כבר עם הכינויים.
תודה איתי, אמרתי בלב – איזה מזל שיש חברים!