ככה

כן, כשאני שבה לממלכה האנונימית הזו אני באה בגלונים של גילויי לב או שאני לא באה בכלל אלא במסווה של קוראת ספק מתעניינת.

כואב לי הראש.
אני לא מבינה מעבר למה שאני רואה, תפסיקי לחייך אליי.
תפסיקו לחייך אליי כולכם.
כי אני יודעת שאחזור לשם היום והכל יהיה אותו הדבר כי כלום לא משתנה בי אף פעם, אבל מגיע לי.
באמת ניסיתי לרגע לממש את הציפיות שלכם ממני, שאהיה יותר יפה, יותר גבוהה, יותר יודעת. אבל אני קשקוש מוחלט של מלל בלי קונטקסט שרק רוצה לנסוע ברכבות ולהתחבא בקפוצ'ונים שנראים כאילו גנבתי אותם מהחבר שלי. אני לא.

מחופשת מתמיד, עם ההבעה החצי מטומטמת חצי נאורה שלי, מתנשאת מעל כולם בעמידה על קצות האצבעות עד שמעייף לי.
זין. כמעט שכחתי לקשור את השרוכים בפעם האלף.

אני מצמידה את ספל התה לשפתיי וכל כולי בתור היצירה המחורבנת, יושבת וכותבת ומוחקת וחיי תלויים על הכף, הוא מהנהן, אני רוצה להתלבש בחזרה ולעוף מפה.
לא. לא ככה.
אני מצמידה את ספל התה לשפתיי ולוגמת. כן.
אני לבד.
סופסוף אחריי הצעקות של הבוקר וכל התחנת רכבת שהולכת כאן בלי סוף, יש שקט ויש אוויר ויש לנשום. אני כבר לא בזוגיות וזה הפך להרגל אצלי, להביט בך כשאני קמה ולברוח לקפה לפני שתתחרט ותחליט שבא לך סקס. עם הבל הפה המסריח של הבוקר וכל גופי המיוזע מהסיוטים. ככה.