הצוצלת

בתוך שובך יונים קטן ויפה, מוקף ים של שדות חיטה קצורים, וצמוד לשביל עפר למכוניות ולצאן- גרה ציפור שמנמנה ונחמדה. אך זאת לא הייתה יונה. הייתה זו צוצלת.
צוצלת, ילדים, היא ציפור הדומה ליונה, אך המקור וצבעיה שונים מאלו של היונים.
הצוצלת מצאה את השובך הריק לפני כמה שנים, והחליטה להשתקם בתוכו. היא ניקתה, סידרה קן חדש, ונהייתה חברה של שכנה היחיד- עכבר השדה.
לא תמיד היה לו פנאי לדבר או לבקר, כיוון שהיה עסוק מאוד כמעט כל היום- כל יום! אבל זה היה בסדר, הצוצלת החומה ושמנשנה ידעה כיצד לדאוג ולהעביר את זמנה בנחת גם כאשר הייתה לבד.
דבר שהיא לא ממש ידעה, אך לא תמיד הפריע לה- היה כמה שנים היא חייתה בתוך השובך, המוקף נוף עוצר נשימה של שדות ושדות- חרושים או קצורים; זרועים, או מלאי יבול זקוף ובשל.
היא נהנתה מהבית הקטן והפרטי שלה, מהנוף המרשים, מברז המים שהיה כחמישה מטרים מהשובך, ותמיד דלף, מהעובדה שכל שנה זרעו בשדות הצמודים אליה צמחים ודגנים שונים.
כשזרעו חיטה, היא נהנתה מגרגירים טעימים וזהובים; כשזרעו חמניות, היא נהנתה מהגרעינים ואף מעלי הכותרת, ששימשו לה כקישוט לפתח הבית; כשזרעו כותנה, היה לה יופי של קן- נעים וחמים לישון בו..
ומן הסתם שגם שכנה העכבר נהנה לא מעט.
אך לא תמיד ההנאה הייתה קיימת, ילדים.
הצוצלת חיפשה משהו חדש. אמנם היא חייתה בשגרה שלה והכל היה יפה ונעים, אך היא רצתה יותר מזה. עכבר השדה לא היה יכול להתאים, והצוצלת הייתה מביטה בשמיים בעצב וחושבת “מדוע אין לי צוצלת חברה לחלוק איתה את השובך שלי? או מדוע לא חבר?”
כל יום היה חוזר הטקס הזה עד שיום סתיוי אחד, כשרוח קרירה נשבה- החליטה הצוצלת לצאת מהקן, ולחפש לה בן זוג לחלוק איתו את השובך, כיאה לציפור שגרה בבית גדול ומרווח, שנקרא, מן הסתם “שובך”.
היא ירדה לאדמה ועצרה את העכבר מריצתו.
“מר עכבר, אני יוצאת.. שמור על ביתי כשהעדר, ואל תיתן לשום ציפור אחרת להשתקם בו כשלא אהיה כאן!”
העכבר הביט בה, מופתע, אבל נשבע לשמור על ביתה כשתיעדר.
הודתה לו הצוצלת כיאה לציפור מנומסת, הסתובבה, והתעופפה משם.
לעיתים הייתה רואה מכוניות עוברות על השביל שליד ביתה, ולכן החליטה לעוף בכיוון שמהן הן באו.

הצוצלת עפה ועפה לא מעט זמן, ועם רדת החשיכה, כשכבר חשבה שתיאלץ לישון בשטח השדה, ולהמשיך מחר בבוקר- הבחינה בקיבוץ קטן, עם אורות דולקים. מיהרה הצוצלת להגיע לשם, ועם כוחותיה האחרונים, עלתה על אחד מפנסי הרחוב הדלוחים, ונרדמה אפילו לפני שהספיקה לחשוב, כמה זה מוזר לישון לראשונה בחייה, במקום שאיננו השובך היקר והמוכר שלה.

בבוקר, פקחה הצוצלת את עיניה בהישמע קריאת התרנגול הרחוקה- וכאשר הבחינה בשלולית מים מרשימה, ירדה מהפנס, והתרחצה. היא לא רצתה להיראות מטונפת ובלויה אם תמצא צוצלת אחרת.
היא ניקתה את נוצותיה ואכלה לארוחת בוקר כמה חובזות קטנות וירוקות, שמצאו חן בעיניה מאוד!
ואחרי שהצוצלת שלנו סיימה את התארגנות הבוקר הקפדנית שלה- היא התחילה לשוטט ברחבי הקיבוץ.
המקום הזר אך הנחמד שטיילה בו עתה, מצא חן בעיניה מאוד! ובעיקר צמחי החובזות שאף צמחו בו. היא הגיעה לבית נמוך, מוקף דשא ועצי ברוש, והבחינה לפתע בקן, סמוך לגג הבית האדום.
והתרגשות גדולה מאוד פיעפעה בה כאשר היא ראתה גם צוצלת שדמתה לה מאוד, התהלכה על הדשא ובמעוף קצר- קפצה לתוך הקן שלה.
“אהה.. בוקר טוב!” פתחה הצוצלת.
הצוצלת שהייתה בתוך הקן הביטה בה, מופתעת “בוקר טוב גם לך, מי את?”
הצוצלת התקרבה מעט יותר “אני הצוצלת שגרה בשובך, באמצע השדות- אבל אני בודדה- אולי היית רוצה לבוא לגור עימי בשובך?”
“מה הפתאום! טוב לי כאן, מתחת לגג, בקן שלי. כל יום אני רואה את הילדים משחקים וצוחקים, אוכלים ואני נהנת מפירוריהם. תודה, אבל לא תודה, אני לא עוזבת”
הצוצלת ניפרדה לשלום, מעט מאוכזבת, ופנתה ללכת.

אחרי כמה שעות, עפה מעל הצוצלת שלנו, ציפור חומה ושמנמנה כמוה. מיהרה הצוצלת לקרוא לפני שזו נעלמה “בוקר טוב לך, אדוני! אני יכולה לשאול אותך משהו?”
עצר הצוצלת הזכר ממעופו ונחת לצד הצוצלת שלנו.
“אפשר לעזור לך, גברתי? אם אינני טועה- לא ראיתי אותך כאן אף פעם!”
“הו.. כן, אני באה משובך יונים קטן שנמצא לא רחוק מכאן -באמצע השדות- אבל אני בודדה- אולי היית רוצה לבוא לגור עימי בשובך?”
הביט בה הצוצלת ואז אמר:” אני מתנצל, יש לי כבר משפחה. צוצלת אישה, גוזלים- קן, וכעת אני מחפש מזון לילדי. תודה, אבל לא תודה. אני לא עוזב”
נפרדו השניים והצוצלת שלנו המשיכה בדרכה לחפש שותף לשובך.

במשך כל הבוקר עד אחר הצהרים, היא עברה צוצלת, צוצלת אך אף אחת או אחד מהן הסכים לבוא איתה.
לשעת ערב, התיישבה הצוצלת על גדר ברזל גבוהה של מגרש טניס ללא תקרה, וראתה משם את השדות.
היא נאנחה למראה השמש השוקעת ולמראה בדידותה היחיד.
לפתע היא שמעה משק כנפיים, ויונה בהירה נחתה לצידה. “שלום” הוא אמר.
הצוצלת הוקסמה מצבעה של הציפור ומצורת גופה השונה והחינני.
“אהה.. תסלח לי..” גימגמה הצוצלת, והיונה הקשיב.
“אם יורשה לי לשאול.. איזו מין ציפור אתה? אתה לא נראה כמו צוצלת, אבל במובן אחר- אתה למעשה מאוד דומה לה..”
היונה הביט בצוצלת ואז פרץ בצחוק.
“אני יונה, גברתי. ואת בוודאי צוצלת, לא כך?”
“אוו.. כן. אתה צודק”
“והכיצד שלא ידעת מי אני?”
“או.. אני לא באה מהמקום שכאן.. אני גרה בשובך- אתה רואה? מעבר לגבעה השלישית שבאופק, נדמה לי..”
הביט היונה לאן שהצוצלת הצביעה ואז חייך.
“את גרה בשובך! איזה יופי!”
“כן! כבר לא מעט זמן! וכל כך יפה שם!”
“ספרי לי על המקום הזה שלך..”
הצוצלת הסמיקה מהיונה ואז סיפרה:
“יש לי שכן נחמד מאוד, עכבר השדה, אבל הוא כל הזמן עסוק.. וכל שנה זורעים בשדות של ביתי סוגים שונים של צמחים! וזה נהדר! יש אוכל כמעט כל השנה, ומים טובים כל השנה; שלא לדבר על הנוף! והמרחב! מידי פעם עוברות מכוניות, אבל זה בסדר.. זה לא מפריע. איש לא מציק לי, ואין טורפים או מזיקים.. אבל…”
עצרה הצוצלת.
“מה קרה?” שאל היונה.
נאנחה הצוצלת “אתה מבין, אני בודדה שם. אני כבר גרה בשובך המון שנים, אבל ערירית. אז היום החלטתי למצוא לי שותף לגור איתי, אבל כל מי ששאלתי- סירב..”
השתררה שתיקה.
היונה חשב כמה רגעים ואז אמר:” גברתי הצוצלת, אני חושב שמהיום בעייתך ניפטרה.”
“מה?” הרימה הצוצלת את ראשה.
“ההורים שלי, הסבים שלי, כל חברי! גרו או גרים בשובך.. ובכן, כיונה שמכבד את עצמו- אני חושב שמין הראוי שאתגורר גם אני בשובך”
הוא רכן לעבר הצוצלת ולחש “ואני אמשח מאוד לחלוק איתך את ביתך. את תרצי כמובן”

ועוד באותו הערב, ממש לפני ששקעה השמש לחלוטין- חזרו השניים לעבר השובך של הצוצלת.
ומאז ומאותו יום, לא הייתה שוב הצוצלת בודדה- ולא היה כך גם היונה.
ואם הם לא מתו, הם גרים, בתוך שובך יונים קטן ויפה, מוקף ים של שדות חיטה קצורים, וצמוד לשביל עפר , למכוניות ולצאן; בשלווה ובנעימים.