שרונוקי :)
תהיו אכפתיים! העצים והסביבה רוצים לחיות! עצים בול כמו בני אדם! תתייחסו אליהם בכבוד!

העץ הזקן שצדק

שרונוקי :) 24/03/2014 4435 צפיות 2 תגובות
תהיו אכפתיים! העצים והסביבה רוצים לחיות! עצים בול כמו בני אדם! תתייחסו אליהם בכבוד!

הציפורים הקטנות קיפצצו על עץ האשוח הענקי שעמד בחצר.
היה זה יום סתווי, עלי השלכת הגדולים והאדומים נשרו מעצי האלות הסיניות בשביל ביתי.
ילדים נערו לבית הספר בהמוניהם. בצחקוקים, בחיוכים, אולי גם בעצב שחזרו שוב לבית הספר אחרי שבוע עמוס.
רוכבי אופניים נסעו בשביל ביתי, העיפו את כל עלי השלכת הגדולים והאדומים שנשרו והתאספו לערימה גדולה ואדומה.
כולם היו כאן. ממש לידי! ממש כאן! רק הם לא ראו אותי…
כל כך רציתי שייראו אותי, שישימו לב אליי.
אבל… רק עמדתי שם בלתי נראה. כל חיי רציתי להיות מהילדים הקטנים שבגן חובה, או בבית הספר ללמוד דברים חדשים על העולם. רק לא לעמוד פה. להיות בלתי נראה לכל החיים.
הייתי כבר מאד מאד זקן… עלים לא רצו לנשור ממני, גם לא נשאר לי כאלו. ילדים לא טיפסו עליי,
לא שיחקו איתי, לא דיברו אליי. כמו שפעם ילדים קטנים היו מדברים איתי כשקשה להם…
היום הכל טכנולוגיה. טלפונים זה בראש הילדים. ושום דבר לא ישתנה לעולם… זה רק ימשיך להתפתח כמו שזה עכשיו. אבל יותר.
הציפורים המשיכו לקפץ על העצים בעלי העלים. קינאתי בהם, בעצים שכן היו להם עלים, וכן ילדים באו לשחק איתם. גם הציפורים היפהפיות בצבע לבן ושחור קיפצצו עליהם בחיבה רבה.
עמדתי שם. לבד. שם איפה שכל העצים הזקנים עמדו. 40 שנה זה לא הרבה בשביל ברנש כמוני…
העצים החדשים שהיו בני 20 ואפילו פחות היו "מקובלים". הם היו יפהפיים ומהנים בשביל הילדים הקטנים והגדולים. מיופיים הרב של העלים והטיפוס עליהם שמסייע צל נפלא.
יגיע החורף עוד מעט. אני אהיה עץ עצוב. מכוסה שלג וברד, אקפא שם למוות ואסייע עצים לאח.
ילדים עוברים לידי. כל יום. עם טלפונים, בועטים בי עד שקליפתי נופלת ארצה. לאדמה החמימה.
חתולים נוהגים לטפס עליי, לברוח מהילדים הבעייתים בעלי הטלפונים.
טלפון קלקל את חוט המחשבה של הילדים. בלי לשים לב נאבד אותי. את העץ האחרים. ונחייה ללא אוויר…
עמדתי שם עצוב ועייף כבר מלחיות.
לאחר מספר שניות ילדה קטנה החלה לטפס עליי והחליקה פעמים רבות.
הייתי בהלם. ילדה מטפסת עליי? באמת?!
"לוסי רדי משם!", צעק מישהו כנראה לילדה שטיפסה עליי.
"זה העולם!", צעקה חזרה וחיוך קטן עלה על פנייה הלבנות כשלג.
"כשתיפלי זו לא תהיה אשמתי", אמר הקול שבעצם היה ילד קצת יותר גדול ממנה בגובה. היה לו כדור ביד כנראה התכוון לשחק איתה.
"ילדה אל תטפסי עליי תלכי לשחק עם הכדור", אמרתי לה בחיוך.
"אני לא נבהלתי. עצים מדברים, אני יודעת מתי עצים עצובים", היא ענתה והמשיכה לטפס עד לענף שרצתה. הענף הכי גבוה.
"את תבואי לטפס עליי כל יום?", שאלתי כי מה כבר נותר לי לעשות בשארית חיי? לעמוד ולהתחנן שילדים ישימו לב אליי.
"כמובן", חייכה לוסי והצליחה להגיע עד לענף שקרוב לצמרת העץ.
חייכתי בפנים. בתוך הגזע שלי אני מסתתר. איש זקן ללא חברה. אני שולט על העץ שלי. לעולם לא אנטוש אותו.

:)


תגובות (2)

הסוף קלקל לי… אבל זה יפיפה!

26/03/2014 16:02
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך