המלבי של יהושוע

יהושע היה נווד לשעבר, עני, שעמד באמצע הרחוב עם דוכן המלבי, התחיל לצעוק : "מלבי, מלבי, מי טועם? מלבי, מלבי, מי קונה". אך אנשים התקרבו אל דוכן המלבי, הריחו והלכו.
איש זקן וחכם, בשם שמואל, ניגש אליו ואמר: "אישי הטוב- הגד לי וספר- למה אנשים כאן לא קונים מלבי?"
"אני לא יודע!" אמר. "איזו מין שאלה זו?". "הקשב. חושי האדם עוזרים במקרים כאלה. אשתמש בחוש הראיה, הטעם, הריח, המישוש ולבסוף, השמיעה".. ענה הנווד: "שמע, אתה מבזבז לי זמן יקר. עוד חצי שעה אצטרך לחזור הביתה."
"שמע לקולי." אמר שמואל, "אני אומר לך רק דברי אמת."
"שטויות, אבל בסדר. אניח לך, אני אדם טוב ואני לא רוצה לריב איתך." אמר יהושוע.
שמואל התחיל: "ראשית, אתחיל בחוש הראיה. אני רואה את המלבי הזה, ואני נגעל."
צחק יהושוע: "המשך את הדברים המטופשים שלך!"
שמואל המשיך: "החוש השני- הטעם. עכשיו אטעם את המלבי". שמואל טעם ואמר:"זה חם, מקולקל ובהחלט לא טעים! נראה לי שזה מלפני חודש- חודשיים!"
"אז מה! זה לא משפיע כלל וכלל!", צחק יהושוע.
שמואל הריח את המלבי. "אוי לי…" אמר.
"אתה טיפש כל כך!" אמר יהושע. "אתה שמואל הטיפאל!"
שמואל הרגיש את המלבי."רך, ומגעיל למדיי" אמר.
"שטויות!" אמר יהושוע ".
"ולסיום" אמר שמואל, "השמיעה. אשמע את דעתם של האנשים". יהושוע עשה מבט לא מבין, וראה את שמואל שואל את האנשים:"מדוע אתם לא אוהבים את המלבי של יהושוע?"
כל האנשים חשבו כמו ששמואל חשב. לפי כל החושים. (חוץ מהשמיעה).
"רואה?" אמר שמואל.
"אנשים טיפשים!" ברח יהושוע הביתה. כך עבר יום ועוד יום עוד יום, עוד יום, עוד יום ועוד ימים. וכך יהושע עזב את העיר, עזב למכור משהו אחר, שבכלל לא היה צריך, כי המסר שלנו בסיפור, שצריך לטרוח, לעבוד, לא להשאיר אוכל סתם! ולכן,
מי שלא טורח,לא זוכה להצליח.