היא לא צריכה שום טיפול

שני הייתה ילדה בעייתית, תמיד לבד, במחשבות שלה, לבושה בצבעים של אפור.
הגננת פסקה: חייבת איבחון דחוף. המורה בצהרון החליטה: תרופות בשביל ריכוז.
אימא ואבא אמרו: מורות בכל המקצועות. סבתא אמרה דיאטה מיוחדת בלי מלח וסוכר. פתאום בקיץ בת דודה שלה בשם שיר עברה לגור לידה – ילדה חביבה, חברתית ומתוקה. היא בא לבקר את שני והביאה משחק קופסא עם תמונות מצחיקות והם שיחקו בה ביחד. יום למחרת שיר הזמינה את שני אלייה הביתה ושם הם שיחקו ברופא וחולה שהבובות היו חולות ושיר ושני הרופאות הצעירות. אחר-כך
החולות היו גם משתתפות באירוע חגיגי והולכות לסופר וגם הולכות לבית הספר.
סבתא של שיר הייתה אישה חביבה ונחמדה, לא הפריעה לה בכלל שכל הבובות ישבו בסלון ולא בחדר של שיר והכלים של הרופאות הצעירות היו מונחות בשולחןם האוכל ליד אגרטל עם הפרחים. כך הם בילו כמעט כל החופש. באחד הימי שבת
הלכו גם לסופרלנד עם אבא של שני ובסוף שבוע אחר למקדונלגס עם אימא של שיר. כשלסבתא של שיר היה מצב רוח טוב היא הוציאה אלבום התמונות הישן והראתה תמונות של הילדות שלה וכמעט על כל תמונה היה לה סיפור לספר.
השיא היה כשבסוף הקיץ הם הלכו לים, ושיר ושני בנו ארמונות מחול, ובורות עם תעלות תת קרקעיות, וגם התרחצו במים והשפריצו אחד על השני וקפצו מעל הגלים.
כשכבר החשיך בקושי הוציאו אותם מהמים, שתיהן כחולות עם אור ברווז אבל מאושרות. אחרי אותו חופש הגדול שני חזרה לבית הספר והמורה לא הכירה אותה.
היא הפכה להיות ילדה חברותית, מלאת שמחת חיים ובתעודה הראשונה המורה כתבה לה שהיא יכולה להיות דוגמא למופת לכל ילדות הכיתה. והמורה בצהרון שאלה את ההורים אם היא באמת לקחה תרופות בשביל ריכוז כי כבר לא מרגישים שהיא צריכה. אימא ואבא ביטלו את כל המורות הפרטיות וסבתא ביטלה את הדיאטה בלי מלח וסוכר. שני לא הייתה צריכה שום דבר, רק מנות גדולות של חיבה, חברות, טוב לב ופינוק.