דבי והדבורה

דבי היתה ילדה קטנת מימדים עם עיניים גדולות ושיער שחור, והיא אהבה ללבוש צהוב. קטנה וצהובה ופטפטנית לא קטנה, לא מפתיע שהילדים בבית הספר קראו לה "דבי הדבורה".
ודבי אהבה דבורים ואהבה את שם הכינוי שלה. אבל יותר מכל דבי אהבה לרכב על האופניים השחורות שלה.

יום אחד בשיעור יצירה חשבה דבי על רעיון נפלא! היא חתכה נייר לפסים צבעוניים והדביקה אותם לכישורים של גלגלי האופניים שלה. כך שכשהיא רכבה עליהם הם עשו רעש כמו זמזום הדבורה. כשהיתה רוכבת בשכונה, הילדים היו מיד צועקים:

"זום זום זום! דבי מגיעה! דבי הדבורה!"

בקצה השכונה של דבי היתה גבעה גבוה והילדים אהבו לשחק שם מחבואים. בוקר אחד רכבה דבי אל הגבעה עם כמה חברים: מולי המשהק, קובי קוביה, נועם הבן ונועם הבת.
בהגיעם לגבעה גילו החברים להפתעתם שסללו כביש מתחתית הגבעה לראשה. הכביש היה תלול מאוד וישר ועדיין לא התקינו בו פסי האטה.

"למה סללו פה כביש?" שאל קובי קוביה, "הוא מוביל לשום מקום".
"אולי מתכוונים לבנות בית חדש בראש הגבעה", ענתה נועם הבת.
"אתם חושבים מה שאני חושבת?" שאלה דבי.
"אנחנו אף פעם לא חושבים מה שאת חושבת", צחק מולי המשהק.
דבי צחקה. "אתם באים?" צעקה להם בעודה מדוושת במעלה הכביש.

כשהגיעו לראש הגבעה הביטו מטה במורד הכביש התלול.
"הגבעה הזאת תמיד היתה כל כך גבוה?", שאל נועם הבן.
דבי חייכה מאוזן לאוזן, ופנתה אל חבריה. "חברים" הצהירה דבי בחגיגיות, "היום אנחנו הולכים לשבור את שיא המהירות השכונתית!"
"דבי, אני חושבת שזה קצת מסוכן", אמרה נועם הבת.
דבי חשבה על זה, לשניה בדיוק. אבל אז השניה חלפה, והחיוך שלה חזר לשפתיה והיא אמרה: "אולי מחר כבר יתקינו פסי האטה, אולי זו ההזדמנות היחידה שלנו".
החברים עדיין נראו מודאגים, אז היא הוסיפה: "אני רוכבת טובה מאוד. ויש לי קסדה. יהיה בסדר"…

היא בלעה את הרוק וצעקה:
"זום זום זום! דבי מגיעה! דבי הדבורה!" ודוושה מטה בכל הכוח…

איזו מהירות! דבי הרגישה את הרוח על פניה ושערה השחור מתנפנף.

איזו מהירות! הניירות על כישורי גלגליה זמזמו ברעש אדיר.

ואז… בום!

"דבי!" צעקו החברים מראש הגבעה. פגע בדבי בחוזקה משהו ישר בעין. היא איבדה שליטה. האופניים שלה עפו ימינה! היא עפה קדימה! ואז התרסקה על הכביש… והתגלגלה… והתגלגלה… לכשבסוף עצרה, הרגישה שכל הגוף שלה כואב.
היא ניסתה לקום אבל הרגל שלה כאבה מדי. היא רצתה לצעוק לחברים שלה שהיא בסדר, אבל כשפתחה את הפה לא הצליחה לומר כלום. היא נשכבה על הגב, וניסתה לא לזוז. היא שמעה את החברים שלה רצים אליה… מה פגע בה והפיל אותה מהאופניים, תהתה.

ואז יצאה מתוך הקסדה שלה דבורה קטנה. הדבורה הלכה לה על המצח וטיפסה לה על האף. דבי לא זזה. הדבורה ליטפה לעצמה את הכנפיים ואז הביטה ישירות בעיניים של דבי. לדבי זה נראה שהדבורה כועסת עליה. ודבי הרגישה אשמה. אולי זו היא שפגעה בדבורה ולא הדבורה בה?

החברים הגיעו מתנשפים, והדבורה עפה לה.

"תעזרו לי לקום" אמרה להם, "אני חושבת ששברתי את הרגל".
"אני מתקשר לאמא שלך", אמר נועם הבן.
כשדבי שמעה את זה, פתאום ללא שום התרעה, היא התחילה לבכות.
"אל תבכי" אמרה לה נועם הבת.
"עוד מעט אמא שלך תבוא ותיקח אותך לבית חולים" אמר לה מולי המשהק.
"את חזקה" אמר לה קובי קוביה.
"אני טיפשה" אמרה להם, "ידעתי שזה מסוכן".
 

דבי היתה בבית חולים כמה ימים. שם טיפלו בה הרופאים והיא נחה והחלימה. כשחזרה סוף סוף לבית הספר היה לה רטייה שחורה על העין, הרגל שלה היתה מקובעת והקול שלה היה צרוד.
הילדים שמחו לראות אותה אבל צחקו עליה כי היא נשמעה מצחיק, נראתה מצחיק, והלכה מצחיק. זה היה לא נעים שצוחקים עליה על מה שקרה. היא רצתה פשוט ללכת משם, להסתגר בשרותים לבדה, או אפילו לברוח הביתה.

אבל אז דבי הסתכלה על עצמה, וחייכה. היה לה רעיון…
"אתם חושבים מה שאני חושבת?", שאלה את הילדים.
"אנחנו אף פעם לא חושבים מה שאת חושבת", צחקה נועם הבת.

דבי פתחה את פיה וצעקה: "ארררר!"

הילדים השתתקו והביטו אחד על השני באי הבנה.

"ארררר!" חזרה דבי בקול צרוד, ולחשה להם: "תברחו ממני מצחיקים אני פיראט"…
"ארררר!!!" היא צעקה הכי חזק שהיא יכולה, והילדים כולם פרצו בצחוק ענקי וברחו לכל עבר. דבי הצולעת נפנפה בידיה וצעקה "אני פיראט איום!!" וכל הילדים צעקו "דבי הפיראט! דבי הפיראט!" ומאז דבי הדבורה מכונה גם "דבי הפיראט".

הסיפור הזה ילדים התרחש לפני שנים רבות מאוד, ודבי כבר גדולה ויש לה אפילו ילדים משל עצמה. אבל מכל הכינויים שאי פעם קראו לה (והיו לה הרבה מאוד כינויים שונים ומשונים) היא הכי אוהבת את הכינוי "דבי הפיראט". רוצים ילדים לחכות את דבי הפיראט? מי פה עושה "אררר" הכי אימתני?