איך קוראים לי

קוראים לי אלכסהבַת.
נולדתי עם שם אלכסנדרה. שם ארוך ומסובך שאין סיכוי שילדה קטנה נורמלית תוכל להגיד אותו.
אני הייתי ילדה נורמלית ולכן הרבה זמן לא עניתי לשאלה "איך קוראים לך?" בארוחת ערב אחת המשפחה המודאגת החליטה להקל על חיי ולקרוא לי בשם חיבה "סָשַה". לא הבנתי של מי החיבה, אבל אני גם את השם הזה ממש לא חיבבתי, כי הכרתי חצי מיליון בנים ששמם סשה, ולא אף בת אחת. המשפחה הסבירה לי שסשה זה שם לא רק של בנים אלא גם שם של בנות. כהוכחה הביאו לי ספר על ילדה סשה, ממש חמודה, אבל כזאת שמִתְחַבֵרֶת הרבה עם בנים. איקס…
חלמתי על שם שהוא רק של בנות: נטשה, מרינה או קטיה, כי אף פעם לא שמעתי על בן ששמו נטשה. אבל המשפחה הסבירה לי שקראו לי בשם סבא סַַנְדֶר שהרגו אותו בשואה. סנדר זה ביידיש, ולא ביידיש זה אלכסנדר. זהו. אי אפשר לשנות.
התחלתי ללמוד בכיתה א בחוץ לארץ, לפני שהגענו ארצה. ביום הראשון כל הילדים התיישבו ליד השולחנות, שניים ליד כל שולחן. הרבה ילדים הכירו זה את זה מהגן, אבל אני כל הזמן הייתי עם סבתא בבית, ולא הלכתי לגן, אז לא הכרתי אף אחד. לכן התיישבתי במקום היחיד שהיה פנוי, וזה היה ליד בן כלשהו.
"יופי" של התחלה.
המורה הקריאה שמות. כל השמות היו רגילים: נטשה, מרינה, ניקולאי, מיכאיל. וכאן הגיע: אלכסנדר. אף אחד לא קם. המורה הסתכלה שוב ברשימה ואמרה: סליחה, טעות, אלכסנדרההההה. היא הדגשיה את הרהההה וזה יצא כמו נהימת כלב. הילדים התחילו לצחוק ולהגיד כל מיני מילים. אני לא שמעתי מה הם אמרו, כי אני רק השתדלתי לא לבכות, ויותר לא עשיתי כלום. זה היה שם, בחוץ לארץ.
כאשר הגענו ארצה היועצת בבית הספר אמרה שכדאי שיהיה לי שם ישראלי: אלכס. עכשיו היו לי כבר שלושה שמות: אלכסנדרה, סשה ואלכס. אלכסנדרה – זה בשביל הכרטיס רב קו, סשה – בשביל הבית, ואלכס – בשביל החוץ.
הפעם כאשר המורה הקריאה את השמות וכאשר היא אמרה "אלכס", קמו שלושה: שני בנים ואני. שוב יש לי שם של בנים? למה זה קורה לי?
אבל המורה בכלל לא התרגשה, מיד אמרה לבן אחד – "אתה אלכס ק.", לבן השני – "אתה אלכס א.", "ואת" היא פנתה אלי, – "אלכס הבת". אחר כך התברר שיש בכיתה אליאן הבן ואליאן הבת, עדי הבן ועדי הבת. וגם נגה הבן ונגה הבת. חשבתי: איזה יופי שבארץ אין שמות שהם רק של בנים או רק של בנות.
עכשיו כאשר שואלים אותי איך קוראים לי, אני אומרת בקול רם: "אלכסהבת".