קדושת החיים

מבחינה מוסרית, בנאדם שדוקר אנשים ברחוב על מנת לרצוח אותם מפקיע מעל עצמו את המושג ״קדושת החיים״, משום שהוזלה עד כדי רמיסת המושג ״קדושת החיים״ על ידי דקירת עוברי אורח תמימים על מנת לרצוח אותם – היא ההפקעה שאותו אדם מחיל על עצמו ברגע שהוא מחליט לעשות מעשה שכזה.
ומכח ההפקעה הנ״ל – לא ניתן להגדיר מבחינה מוסרית את מי שיהרוג את אותו מפגע כ״רוצח״,
אלא אך ורק כממשיך טבעי לפעולה שאותו מפגע התחיל בה, שהיא רמיסה קשה וכבידה של קדושת החיים שבסופו של דבר אמורה להוביל לכך שהוא בעצמו ימות, מהסיבה הפשוטה שלא יעלה על הדעת לחשוב שאסור להרוג אותו, משום שהוא זה שהורג והוא זה שמתחיל את ההרג.
ואם חוקי המדינה סותרים את חוקי ההיגיון, שקדושת החיים כביכול כן חלה על המפגע, למרות שמבחינה מוסרית הוא מפקיע מעל עצמו את קדושת החיים, אז יש בעיה קשה מאוד בחוק, ואין שום סיבה הגיונית לאף אדם להתגייס לצבא שחוקיו מנוגדים להגיון ולמוסר הפשוט ושבעד אויביו ושנגד חייליו.
חוסר ההיגיון בהבדלה התהומית הזאת של שניה אחת לפני שהמחבל מנוטרל – שאז מי שיורה לו בראש הוא גיבור,
ושניה אחת אחרי שהמחבל מנוטרל – שאז מי שיורה לו בראש נהרסים לו כל החיים שלו ושל המשפחה שלו, הוא טירוף מוחלט ושיא חוסר המוסריות שרק אפשר.
הטענה הקרה שיש המון הבדל בין השניה שלפני שהוא מנוטרל לבין השניה שאחרי שהוא מנוטרל היא למעשה טענה שמנסה בכח לכפות אידאל שבמציאות אין לו מקום ממשי בפועל.
ובוודאי שאין מקום במציאות לבוא ולטעון נגד מי שהרג מחבל בדיוק דווקא בשניה לאחר הנטרול ולא בדיוק דווקא בשניה שלפני הנטרול.
זה לא אנושי לבוא ולדקדק כאלו דקדוקים קיצוניים על חייל שנמצא בשדה הקרב.
תפקידו של החייל הוא להגן על עמו ועל שאר החיילים ועל עצמו ועל שאר עוברי אורח תמימים גם אם אינם דווקא מעמו.
וכאשר בלהט הקרב ובלהט הרגע חייל מחליט לירות במחבל, ואני מדגיש שהמדובר פה הוא במחבל, אז זה לא רלוונטי לדקדק עליו דקדוקים הנוגעים בעניין של שניה לפני ושל שניה אחרי.
אם היינו מדקדקים על המחבל דקדוקים ברמות קיצוניות כאלה אז היינו מגיעים למסקנה שלא רק שמגיע לו עונש מוות אלא הרבה יותר גרוע מזה, אבל משום מה ה״מוסר״ המעוות הזה נוגע רק בחיילים שלנו ולא באויבים הברברים שלנו.
מתוך כך – מסקנת בית המשפט שלמעשה מתעלל בחייל שנקלע לסיטואציה קשה בשדה הקרב, ונטפל אליו בטענות קשות ומחמירות – במקום שלמעשה אין שום עניין אמיתי להחמיר שם, היא מסקנה לא כנה ובכך נהפכת למסקנה שאיננה רלוונטית במובן המוסרי,
וההיפך הוא הנכון, שדווקא בסיטואציה קשה כמו זאת שבה חייל מוצא את עצמו מול מחבל שלפני שניה דקר את חבר שלו, דווקא משום כך מי שמחמיר עליו הוא הפושע האמיתי בסיפור הזה.
הרי לא יעלה על הדעת להחמיר על אדם שפרצו לביתו ודקרו את אמא שלו מול עיניו שאם הוא ירה בפורץ אז הוא רוצח,
הרי עצם פעולת המפגע היא הנותנת שיפגעו בו, והאחראיות על מה שיעשו למפגע היא אך ורק על ראשו של המפגע שגרם ויצר את הסיטואציה הזו במו ידיו.
אם הרגו אותו אז הוא אשם בכך שהרגו אותו, ולא אותו אדם רנדומלי שנקלע לסיטואציה וירה בו אחראי להרג שלו.
הוא בעצמו האחראי הבלעדי להרג שלו,
משום שברגע שהחליט לדקור עוברי אורח תמימים – בכך הודיע בשער בת רבים שאיננו חפץ בחיים אלא חפץ במוות, וכאשר אדם מודיע בשער בת רבים שהוא חפץ במוות – אי אפשר להאשים את מי שהגיש לו את מבוקשו, אלא רק אפשר להאשים את מי שדרש את מבוקשו וקיבל את מבוקשו.
וכל זה ברמה המוסרית הוא מובן מאוד ולא ניתן להפרכה כנה ורלוונטית,
אך ברמה של החוק, שם מעשים כנים אמיתיים נכונים ורלוונטים נהפכים ללא חוקיים,
כזה הוא החוק, מה שנכון לא מעניין,
מה שמוסרי לא רלוונטי,
רק מה שמכתיב החוק מעניין את החוק,
גם אם החוק אבסורד לחלוטין,
אז החוק יגן על עצמו ועל האבסורדיות שלו וירמוס את המוסר ואת ההיגיון.
כזה הוא החוק, קר ואכזרי.
נטול היגיון, נטול מוסר,
חוק יבש,
מאוד יבש,
כל כך יבש שאין בו לחלוחית של אמת.