פרפרים כחולים

היידים שלך כמו כנפי פרפרים,
אני קופא: כמו גולם מתחת לשמיכה. אני מנסה לא לנשום; בעיניים שעדיין סגורות.
אני מרגיש את הפרפרים באים, מרפרפים: על רגלי, על צלעותי, על חזי, על לחי.
אני חושב לעצמי שזה חלום. הכל חלום. אני רק חולם את הפרפרים: רגליים דקיקות, מחושים ארוכים, על ביטני.
זה אשמתי. אשמתי. אשמתי.
זה רק חלום ומתישהו יעלה הבוקר והפרפרים יעלמו איתו: הם רק סיוטים, לא?
אבל אני מסתכל על עצמי במראה, אני שוב מנסה לא לנשום, אני משאיר את העניים פתוחות ואני יכול להזכר בכנפי הפרפרים: להרגיש אותם נוגעים, נוגעים ממש.
אני נרעד. אני בטוח שזה רק חלום, רק סיוט.
זה לא אמיתי, נכון? אני הולך לבית ספר ושוכח. חולף על פני עצים ירוקים, עכשיו אביב ושלושה פרפרים כחולים מרחפים.
אני מחייך. הם אמיתיים, אני יודע.
מטומטם אחד: אני מביט למטה אל הידיים, הם נראות כמו כנפיים. כנפיים. כנפיים של פרפרים.
אני מפסיק לחייך, אני פוחד מפרפרים