פרחי קיר (או תקרה)

אני עצוב באופן תהומי. אני עייף באופן קיצוני ואני לחוץ באופן מחריד. ואיום.
היום ישנתי כל היום.
ספרתי פרחי רטיבות בתקרה ותלשתי ציפורן מהבוהן בטעות. הכל התלכלך באדום, זה היה מעצבן.
ניקיתי וניגנתי. אבל היה נורא. באך מה אתה חושב? באך?
כשנימאס לי נכנסתי בקיר, הסתכלתי במראה הכחולה ואמרתי: 'אה או אי אה או אי אההההה'
עד שאימא צרחה: 'מה זה?! שקט'
סתמתי. חזרתי לפרחים בתיקרה: הם ורודים עם כחול רפאים בקצוות, בצורת שושנים. זה כמעט כמו להסתכל על הגוף שלי. זה מצחיק?
אחרי כמה שעות קמתי, נמאס לי גם מיזה, יצאתי למטבח. אמרתי: 'אני אוכל קורנפלקס'. אבל היו יותר מידי סוגים. היה ציריוס, וכריות, וקוקמן, וקורנפלקס רגיל, וברנפלקס. ולא ידעתי מה לבחור אז לקחתי את כולם ופתאום המטבח היה ניראה מבולגן, מלא בקרטונים צבעוניים. אימא כעסה.
'אני אסדר' אמרתי לה ורק אחרי שסידרתי התיישבתי לאכול. אבל זה היה מעצבן מידי, מעייף מידי, ולכן פשוט השארתי את הקערה והכף והסתלקתי.
עוד מעט הכל בפנים יספג בחלב ויהיה מושי-מושי-מגעיל-כזה.
נכנסתי שוב פעם למיטה, הנמכתי את התריס כך שהפרחים נצבעו בשחור והרגשתי רע בגלל הקורנפלקס – כלכך הרבה אנשים עבדו ליצור אותו ואני משאיר אותו שיהפך למושי-מושי-מגעיל-כזה.
נלחצתי, כי מישהו, אי שם, עובד עכשיו על משהו ממש ממש קשה והמשהו הזה סתם יתבזבז, אני בטוח. כמו הקורנפלקס שלי. התעצבתי.
שכבתי ככה וניסיתי להרגיע את עצמי: שגם בחשיכה הפרחים שעל התקרה הם כמו השתקפות של הגוף שלי.
אני יודע. אני יודע. אני יודע.
בסוף נרדמתי, זה היה כלכך מעייף