סיפור חורפי (קטע קצר כזה)

[רצוי לקרוא עם המנגינה.]

"בלילה ירד שוב השלג,
על עץ, על שדה ועל גן.
פתיתים שירדו מבלי הרף,
צבעו את הכל בלבן…"

למעלה לבד בשמיים גרה סבתא חורף, אישה זקנה ובודדה שבסך הכל נואשת לקצת חברה.
בימים גשומים או מושלגים שבתא חורף מנקה את ביתה, כאש היא שואבת את האבק אנו שומעים את הרעמים, כאשר לי שותפת את הרצפה הגשם יורד.
לפעמים סבתא חורף מחליטה לנער את הכריות שלה, והנוצות… הם מתפזרות והופכות לשלג לבן.

לילה מושלג אחד, בבית חם שבו בערה האח, ילדה קטנה עם שיער זהוב הביטה מבעד לחלון ובחנה את הפתיתים הלבנים.
"מה הדבר הלבן הזה אמא?" שאלה בתמימות והביטה באמה בעיניי עגל. "למה הוא יפה כל כך וקר?" המשיכה.
אימה חייכה חיוך רחב, היא הניחה את המסרגות שהיו בידיה עד כה והרימה את ביתה אל החלון.
"אלה הנוצות מהכריות של סבתא חורף" אמרה האם.
"נוצות הם חמות אמא, הדבר הזה קר,"אמרה הבת והזעיפה קלות את פניה לעבר אימה, בעד זו רק צוחקת צחוק מתגלגל.
"את כל כך חכמה ,יקרה שלי, סבתא חורף נמצאת למעלה בשמיים, היא בודדה ולכן היא מנקה את ביתה כדי להפיג את השעמום. הדבר הלבן הזה נקרה שלג והוא בעצם הנוצות שסבתא חורף מנערת מהכריות שלה, בדרך למתה הוא קופה והופך לדבר הלבן הזה," אמרה האם ברוך.
ביתה לא אמרה דבר, היא הניחה את ידיה על החלון והביטה בפתיתים לבנים ממשיכים לחסות את ההאדמה בשמיכה לבנה ויפיפייה.
"כשאני אגדל, אני אלך לבקר את סבתא חורף, אמא," המרה הילדה בהחלטיות והביטה באימה בנחישות. "אני אעזור לה לנקות את הבית שלה."
האם צחקה. הבת צחקה גם היא, ואף אחד בעולם לא היה יכול לראות את המחזה המאושר הזה. אף אחד מלבד איזו זקנה שגרה לבדה ומנקה את ביתה כדי להפיג את השעמום…