נפילה\קפיצה

לפני שעה או שעתיים עברתי ליד הים, וראיתי שם איש שקט, שעמד על קצה מצוק. בעצם, יכול להיות שזה היה לפני יותר משעתיים.- כי אז היתה שעת צהריים חמימה. ועכשיו כבר די קר לי. או שאולי זה רק בגלל הגובה. אני לא בטוח…
בכל מקרה,- המצוק שהאיש השקט ההוא עמד עליו, היה די בולט. אבל אני חושב שרק אני שמתי לב אליו, אל האיש.- כי הוא היה מאוד שקט ומסוגר.- לא שוויצר כמו רוב האנשים שקופצים בדרך כלל ממצוקים כאלה אל הים. למעשה, אני חושב שזה מה שגרם לי לעצור ולהסתכל עליו.- בתוך כל בלאגן היום יום הזה, עם כל הרעש של העיר ושל הרוחצים בים, הוא התנהג כאילו הכל מסביבו שומם ושקט לחלוטין. בתוך כל המולת הסיוויליזציה הזאת, עם כל האנשים שמתרוצצים וממהרים לאלפי מקומות שונים, הוא הלך על המצוק לאט לאט,- בצעדים שקולים ומדודים.
למעשה,- האיש ההוא שעמד על קצה המצוק, התעלם לחלוטין מכל מה שהתרחש מתחתיו. הוא היה מרוכז.- היה ברור שהוא הולך לקפוץ משם אך ורק בשביל עצמו, ולא בשביל להראות או להוכיח כלום לאף אחד. ובגלל זה, הוא כל כך עניין אותי ומשך את תשומת ליבי.

אני עובר הרבה ליד הצוק הזה שמעל הים, ותמיד יש אנשים שקופצים משם.- בדרך כלל חבורות של צעירים מצ'ואיסטים, שעושים המון רעש, וכל הזמן כמעט דוחפים אחד את השני בצחוק. וכשאחד מהם כבר באמת תופס אומץ וקופץ למעטה, הוא תמיד לוקח מרחק ריצה גדול לפני, אפילו שבכלל אין צורך בתנופה.- סתם בשביל לעשות עניין גדול מהקפיצה הזאת,- כדי שכולם יתפעלו ממנו. ואז כשהוא קופץ,- הוא מזנק הכי גבוהה שהוא יכול, כדיי להראות שלא כח המשיכה אחראי לנפילה שלו, אלה הוא בעצמו. ובזמן שהוא נופל אל עבר הים,- הוא תמיד צועק איזו צעקת ניצחון רועשת ומתמשכת כזאת, כדי שחס וחלילה אף אחד מאלה שעל החוף לא יפספס אותו…
ההוא שקפץ מהצוק היום, היה קצת מבוגר יותר לדעתי, והוא היה שם לבד. אפילו כשהוא עמד שם,- רחוק, גבוהה גבוהה על הצוק, היה אפשר לראות שהוא חושב. ולא רק על האם הוא מעיז או לא מעיז לקפוץ, אלה על כל מניי דברים. הוא ישב קצת על קצה הצוק, והסתכל על כל מיני דברים, ואז הוא קם והסתובב שם קצת מצד לצד. ולבסוף, כשהוא הלך שוב אל הקצה ונפל,- הוא עשה את זה במין כנות מוחלטת ונוגעת ללב.- בלי לקפוץ, אלה פשוט נשען קדימה עד שאיבד את אחיזתו באדמה והחל לצנוח. היה ברור שהוא מוכן לזה לגמרי,- שהוא יודע מה הוא עושה. ולא כמו אותם הצעירים הראוותנים, שבזמן הנפילה מפרפרים בפראות בידיהם וברגליהם, ההוא שקפץ היום נשאר שקט. ורק התקפל לתנוחה עוברים באמצע הדרך.- מקבל את הנפילה, מבין אותה.- שולט בה.
אני עמדתי על הטיילת והתבוננתי בו מרחוק כל אותו הזמן, ובשלב מסוים,- פחדתי.- למרות שהוא היה רחוק מהסלעים, לרגע לא היה ברור לי מה יקרה כשהוא יגיע אל פני הים.- כשכל עוצמת הנפילה תתממש פתאום, והוא יגיע אל התחתית,- אל הסוף.
אני פחדתי. אבל כשהוא הגיע לשם, אל פני הים, לא היה שום פיצוץ, ומים שהשפריצו.- רק הבלעות שקטה שגררה אחריה כמה טבעות מרקדות על פני השטח. הוא פשוט נעלם משדה ראייתי, והמשיך במסעו.- אל מקומות שלא יכולתי לראות יותר.
הוא לא שיחרר את תנוחתו העוברית כשנגע במים, ולכן אני מניח שהוא הגיע די עמוק. בניגוד לאותם הצעירים, שמיד עולים מן המים בפרפורים ושאיפת אוויר גדול, ושוחים לחוף בלי להתמעמע.
לו,- להוא שקפץ היום, לקח הרבה זמן לעלות. וזה מה שגרם לי לחשוב.- נותרתי שם להתבונן במקום שבו הוא נעלם, וחשבתי על זה שכשהוא נפל מהמצוק, הוא לא סתם ויתר לכח המשיכה, אלה ידע מה הוא רוצה, ולאן הוא מעוניין להגיע. וכשהגוף שלו פגש את המים, מבחינתי, ומבחינת כל האנשים שעל הטיילת ועל החוף, זאת היתה סוף הדרך שלו. אבל הוא,- הוא עוד המשיך עמוק עמוק, לבדו. אל עולמות של שקט ושלווה, וריחוף קסום.- למציאות אחרת, שרק הוא יכול לדעת מה קורה בה.- מציאות אחרת עם חוקים שונים, ותחושות שונות. מימד אחר, שאין בו אוויר, ואפילו האור פועל שם לפי כללים אחרים…
וובכן, ההוא שקפץ היום מהצוק גרם לי לחשוב. לחשוב על נפילות, ועל קפיצות, ועל בחירות. ועל דרכים ושבילים מיוחדים, שמשלב מסויים, רק אתה רואה את ההמשך שלהם… ועכשיו אני כאן.- אומנם על גג בניין ולא על מצוק, ואומנם מתחתי יש רחוב ולא ים. אבל נראה לי שבסופו של דבר,- זה אותו העיקרון.
וכשאני עובר את גדר הביטחון ונופל, אני עושה את זה בכנות מוחלטת.- אני לא קופץ בדרמטיות, אלה פשוט נשען קדימה.- עד שאני מתחיל לצנוח. והתחושה, היא שאני יודע מה אני עושה, ושאני מוכן לזה לגמרי…