מה קורה כשאני מנסה לכתוב סיפור

אני מתחילה, ואז לא אוהבת
משנה, מוחקת פה ושם, מוסיפה קצת.
מנסה שוב. משקיעה ואז מפסיקה להתאמץ. לפעמים אני חושבת להתייאש ולעשות מזה סרט, למרות שאין לי שחקנים, תסריט, מלצמה, מפיק או אביזרים. ואז, מגיע השלב הנורא מכולם. הבכי. עם שיר שמתאים לסיטואציה, או בלי, אני מתחילה לבכות. לפעמים כי עצוב לי שהוא עזב אותה, לפעמים כי עצוב לי שהוא חזר אליה ולפעמים כי עצוב לי שזה לא יקרה בחיים האמיתיים.
ובטח שלא לי.
אני בדיכאון במשך רוב שאר הכתיבה, ומסתגרת כשאני מחפשת מוזה. מתמכרת לשיר מסוים ושומעת אותו בזמן הכתיבה. מוחקת, משפצרת. קצת פה וקצת שם. ואז – מעלה לאתר. לרוב אני זוכה לתגובות מעטות, ומחליטה לפרוש לזמן כלשהוא מהאתר. לפעמים אין תגובות בכלל, ואני תוהה אם להמשיך ולקחת חלק באתר.
ולפעמים, אני מוחקת את הסיפור לצמיתות. כי מי שלא קרא, לא יקרא. ותוך חצי שעה הסיפור שלי כבר לא יהיה בסיפורים האחרונים עם כל הזבל שמפורסם כאן.
אל חשש, גם אם פרשתי לזמן מה, לא הפסקתי לכתוב. מוזה תמיד יש. אבל זה לא יוצא החוצה, כי את זה אני כותבת לעצמי
הסיפורים שאני הכי אוהבת לכתוב, נשארים רק בשבילי. כי גם ככה אף אחד לא מעריך אותם, וכשאני כן מעלה אותם לאתר, אני מתבאסת ומתחילה לשנוא אותם, בשביל מה?