כשההורים צועקים

היה זה ערב קריר מחוץ לחלון רחב השוליים שבחדר הקטן והאפרורי שנמלא בכל יום בהמוני צעצועים חדשים וצבעוניים ככל שהצעקות מלמטה גברו, צעקות הוריו של הילד הקטן שהביט מהחלון כשהוא מנסה להעמיד פנים שאין שום צעקות. הוא העמיד פנים שמשפטים כמו "אתה אף פעם לא נמצא!" או "מה עם הילדים?" הם רק פרי דימיונו, בעצם, כל זה רק פרי דמיונו, רק סיוט שממנו יתעורר בעוד רגעים ספורים. הוא הביט אל הנוף שנקשף מהחלון, אל היער המיסתורי שתמיד תהה מה מסתתר בתוכו.
"יש שם פרחים בגודל בית, שאפשר להיכנס לתוכם לטייל בפנים. יש שם פרפרים גדולים דים כדי לעלות עליהם ולעוף רחוק, רחוק. יש שם יצורים קטנים, כמעט בגודל של עכביש קטן, והם יכולים לעשות קסמים מרהיבים, הם נקראים לולים. אחד מהיצורים האלה נקרא פאב-פאב, חוכמתו גדולה כמו גילו המופלג. פאב-פאב דואג לכולם ביער, מהלולים הקטנים עד לווקאצים הגדולים. הווקאצים הם שומרי היער, יש להם את היכולת להצמיח עצים ופרחים, לדשן את האדמה ואפילו לשלוט בעונות השנה. לעומת הלולים, שנראים כמו שדונים קטנים סמוקים בעלי צבע עור ירקרק, הווקאצים נראים כמו עצים, ואם תבוא ליער לא תוכל להבדיל בינהם לבין כל עץ רגיל.
פעם אחת כשבאתי ליער, אני ובילי, צפרדע אחד שמאוד אוהב אותי, התנדנדנו ביחד על ענפי העצים ובטעות תפסנו בענף של ווקאץ מרושע בשם קאצ'יו. קאצ'יו לא תמיד היה כל כך רע וכועס, אבל פעם אחת האשימו אותו בפשע שלא ביצע והוא גורש מביתו אל היער הזה. כשתספנו בענף שליד העין שלו והערנו אותו הוא היה כל כך כועס שאני אפילו לא מבין איך יצאתי משם בחיים, הוא נהם עלינו נהמה רצחנית, אבל פאב-פאב הכניס בו קצת היגיון.
אם את רוצה, את יכולה להצטרף אליי ונלך לשם יחד."
אמר רוי הצעיר לאחותו הקטנה שהייתה רק בת חמש, הוא קיווה שאם יספר לה על מה שהיער צופן בתוכו תשכח מהצעקות, וכשהן יחזרו, היא כבר תוכל ללכת לשם לבדה. רוי נשק לאחותו על הלחי, השכיב אותה לישון וכיבה את האורות.
"לילה שקט אמילי."
לחש אליה, וגם הוא נכנס אל מיטתו לישון.