כמעט חצות

מוחאים כפיים. נכנסים למכונית ונוסעים חזרה הביתה. הם מורידים אותי בקצה השביל. חושך, כמעט חצות. אני מתחילה לרדת בשביל החשוך. מסתכלת אל קו האור, איפה שהמנורה דולקת. אני מגיעה אל הקו. אני מנסה לחצות אותו. משהו תופס לי בחולצה חזק. "בואי" הילד אומר לי. בכוח אני מסתובבת. הצל שלו שחור. אני תופסת אותו, מעיפה אותו באוויר ונחיתה חזקה על האדמה. אני אפילו לא בודקת מה מצבו ורצה הביתה.
השיחה הסתיימה וכולנו מסדרות את החדר. בר ואני חוזרות הביתה. השעה כמעט חצות, חשוך. אני נפרדת מבר לשלום וממשיכה הביתה. שולחת את היד לכיוון התיק להוציא את האוזניות. הן לא שם. שקט. אני מתחילה לרדת בשביל. אף מנורה לא דולקת. במכונית שבצד השביל, האור הכחול של האזעקה מהבהב. אני ממשיכה, מתפללת להגיע לקו האור. אני מניחה את רגלי בחלק המואר של השביל. מישהו תופס לי את החולצה חזק. החולצה נמתחת ואני מצליחה להסתובב כאשר קול ילד לוחש לי "בואי לפה". אני תופסת את הצל השחור של הילד ומתיכה אותו על השביל החשוך ובלי לבדוק מה קרה לו אני רצה הביתה.
אני הולכת בשביל, הילד השחור תופס אותי חזק. "בואי" אני לא מצליחה לנער אותו מעליי אז אני תופסת אותו וזורקת אותו לכיוון ההמדרכה. רצה הביתה. "בואי". אני מסתובבת, תופסת אותו וזורקת אותו על הריצפה. ובלי לבדוק מה קרה לו, אני רצה הביתה. אני רצה הביתה. "הגעת".