חלקת עצב קטנה.

יש לי חלל אחד בלב לעצב, עצב מזן מסויים, מיוחד במינו.
עצב שמכיל בתוכו את כל הפחדים, היאוש, הריחוק.
את העצב הזה אף אחד לא יבין לעולם, על העצב הזה אני לא מספרת…עם העצב הזה אין יכולת הזדהות והוא לא תמיד יגרור אחריו את החמלה אשר ביקשתי.
ולכן על מנת רצון לנחם אותו אני שומרת לו מקום מיוחד בלב שלי, רק לו ולא לשום צרה אחרת…וכשהוא בא לבקר הוא מודיע לי שהוא שם, צובט את חלקת האדמה שלו, פועם בכאב עמום.
לעצב הזה לפעמים יש גם דמעות, אך הדמעות נראות ככל השאר ואם תבחין בהם לעולם לא תדע מה גרם להם כעת להופיע, כשתדבר אני אצרח ואצרח ואנסה להפיל את כל האשמה עליך.
כי היית מטר ממני, ולא ידעת, לא שאלת ואילו כן- לא יכולת להכיל, לא היה לך פתרון יעיל.
אני לומדת לאהוב את העצב, לחבק אותו למרות שהוא כל כך מכאיב לי, כי הוא מבין אותי, מי יודע חוץ ממנו איך זה מרגיש?
בשעת לילה מאוחרת. בנסיעה ארוכה באוטובוס ביום למחורת.
מי היה ער איתי עד השעות הקטנות? אם לא הכאב הפועם שמנגן לי שיר עצוב בלי מנגינה, בלי מקצב, בלי מילים.