זכרון של ביחד

שוב אני באותו מקום מוכר אך בכול זאת יש בו גם משהו זר.
הורגלתי להיות כאן מוקפת אנשים טובים, חברים שאני חולקת איתם זכרונות טובים.
והיום, היום אני שוב כאן.לבד הפעם.
זה מרגיש כמו בפעם הראשונה.לפני שנה.
אז הייתי מפוחדת ובדדה, מלא בציפיות ומקווה לטוב.
היום אני יודעת שהיה טוב, היו עליות ומורדות אבל היה טוב.וכך ימשיך להיות.
אני נכנסת לחדרי האהוב, בקורי האחרון במקום השארתי חדר נקי ומסודר למופת, כנראה שאחת הבנות שנמצאות כאן תמיד ניסתה לחדור לחדר שלי.
החדר מזוהם ומבולגן עכשיו, יש בו ציוד של בחורות שאני לא מכירה אך אין כאן איש.
אני פורשת את הסדין על המזרן הגדול והמוכר שלי-רוב הבנות ישנות על מזרנים דקים- אני מסדרת יפה את הכרית והשמיכות ומתפנה לנקות את החדר, לצחצח אותו כמו שרק אני יודעת.
אני מתיישבת על המיטה ומתקשרת להורים.
"היי מותק." אומרת אמי בקול אוהב.
"מה קורה אמא?" אני שואלת כהרגלי.
"הגעת בשלום?" היא שואלת בדאגה אמהית.
"כן אני בבסיס." אני עונה.
"יופי, אכלת משהו?"
"כן , אמא." אני עונה.
" כן.מה?" היא מתחילה עם המשחקים שלה.
"כן אמא."
"איך אני אוהבת את המילה הזאת." היא אומרת בקול נרגש, כאילו זאת הפעם הראשונה שאני אומרת אותה.
"אמא אני אתקשר בערב.טוב?" אני ממהרת לסיים את השיחה.
"טוב, אל תשכחי להתקשר." היא אומרת.
"ברור." אני מנתקת.

ליד המיטה שלי יש לוח עץ ישן שפעם כששיעמם לי החלטי לצייר עליו ולכתוב ציטוטים יפים משירים ומספרים.
הנה חלק קטן ממה שכתוב שם:
"צללנו בתוך מים, נשרפנו מהאש.כמעט הכל עברנו מה נישאר עוד לבקש.זוכרת איך נפגשנו מפורקים על איזה חוף.רצינו רק לגעת רצינו רק להיות."
"העט תהיה לי נשק וכלום אני לא מסתיר ומקסימון אכתוב אליך שיר"
"הנה התישבתי לצידיך מולנו חדשות, מסכנה יונית הזאת כולם שונאים שליחים."
לצד זה כתבתי גם כתובות צבאיות כמו עד מתי וכמה עוד, וגם את השמות שלי ושל חברותי לחדר ומעכשיו גם לחיים.
אני מחליטה לכתוב עוד משהו, להוכיח שהחדר עדיין שלי ושאף פולשת לא תפחיד אותי.
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

אני נכנסת להתקלח ומגלה שהאור לא עובד, אין כמו מקלחת בחשכה, זה כמו דייט בחשכה רק שכאן את לבד, ואת עירומה, ורטובה.
חלומו של כל לוחם עייף שלא ראה בית.
אבל אין שום לוחם, יש רק אותי, את המים הקרים ואת הפלאפון שלי שמנגן שירים עצובים ומאיר קצת את המקלחת.
אני מתפנקת במקלחת ארוכה במיוחד, אני חופפת את השיער שלי ומגלחת את הרגליים, בחושך. זה לא קל.
אני חוזרת לחדרי ולובשת את החזייה השחור האהובה עליי ואת הפיג'מה עם הארנבונים החמודים שלי.
אני נמרחת במיטב הקרמים שלי, אני מסרקת את השיער וקולעת אותו בצמה.
ומתחילה לקרוא ספר.
כבר הרבה זמן שלא היה לי זמן לעצמי.
תמיד אני מוקפת אנשים, תמיד אני רודפת אחרי הזמן, להספיק לסיים את העבודה, להספיק להתקלח לפני שיהיו שם יותר מדיי בנות, להספיק לחזור לחדר לפני שכולן חוזרות, להספיק להיות לבד חמש דקות בודדות.
והנה סופסוף יש לי זמן לעצמי.
זה לא הולך להיות זכרון של בדידות, זהו זכרון של ביחד.
ביחד עם עצמי.