הזיבלונים (או: עלובי החיים)

אנחנו חבורת הזבלונים, גרביונים שחורים כמו מניילון ופסים שחורים על העיניים כמו עמק המצלבה.
הגשם ירד הלילה ואז ניהיה כמו לב המאפליה. אולי נתקלח בכיור עם כוס פלסטיק ורומי תגיד שככה זה חיים על מים ואהבה. היא תתישב על האסלה הסגורה ותחייך, שחור כמו דמעות נוטף מעיניה וידייה חובקות צלעות כמו תחרות.
כשהיא רוקדת הן כמו אצבעות: מרימות את הלב ומסובבות למעלה-למעלה.
כשלא הן צבתות.
'תרצו אוכל?' היא תשאל
'מה יש?' מִיקֶלֶה ישאל והשחור שלו בתוך העניים, בולע את האישון, בולע אותה.
'מים ואהבה' היא תאמר 'מים ואהבה… אהבהה- -' הוא ילטף אותה בקצות אצבעות במעלה הצלעות-כמו אצבעות באצבעות כמו כלוב ללב, כמו אדם רעב
'מִיקֶלֶה, מִיקֶלֶה' היא תנשום
'מה יש?' הוא ינשום
'תמיר כאן' והוא יסתכל עלי, אבל היא לא. היא תעצום עיניים ותנשוף.
את הסבון נגמור לשים בשקט ורומי תניח לי את הראש מתחת לברז ותשטוף, ידייה משפשפות עד כאב.
'שב על האסלה' היא תאמר אח"כ ותרכין את עצמה גם, כדי שמיקלה יעשה לה אותו דבר 'עדיף כבר שתגזרי אותו' הוא יאמר 'את ותמיר. זה הרבה סבון. זה הרבה מים'
'לא'
הפעם אני אנשום, שיער הוא כמו הפוגה.
כשהם יתנגבו אני אתגנב החוצה: רוב הזמן הם כמו חוט אבל לפעמים הם כמו חבל.
אני ארים סווטצר מהריצפה ומכנסיים מכיסא ואתלבש, את השיער אני אנסה לסרק עם הידיים אבל זה מיותר. זה כואב.
הדירה היא יותר כמו חדר עם שתי דלתות: אחת החוצה, אחת שירותים, אבל יש גם תנור חשמלי עם כירה, שולחן דחוס על הפינה עם שתי כיסאות, כמה מדפים, שידה, ספא של טלאים ומזרונים כמו הנסיכה על העדשה שנפרסים בלילה למרבד הקסמים; לחלומות.
אני אלך אל החלון: הוא כמעט כמו עוד דלת, עם וילון גבשושי שנפתח לעדן חלון צר שמתאים לי. קר שם. יפה שם.
רומי תמיד אומרת שאני אצטנן ושהעצים רוקדים גם כשלא רואים ומי שלא מאמין מת.
אבל מיקלה רק צוחק ואומר שהיא פואטית כמו ספרות זולה.
אני אשוב מהחלון כשרומי תצעק על הכירה ומיקלה יפעיל את הטרנזיסור שלו: רעש לבן וג'אז כמו טיפות מים רותחים
הוא יחייך אלי 'מה, צופה בטראגדיה של עלים?'
זה מצחיק אותו ככה, הוא לא אוהב שקט. הוא לא אוהב חורף. (הוא אוהב אותי?)
אח"כ הוא יקוד מעט וכמו לורד יושיט את ידו ויקרב את אצבעותיי הקפואות אל שפתיו 'שנרקוד?'
וזה מה שנעשה, מותני לפותות בין ידיו והוא מסובב ומסובב אותי סביב לחדר 'לא, לא' הוא יאמר כשאני אדרוך על רגליו 'ככה ככה! חת- שתיים חת! חת שתיים- -'
וזה ימשך ממלא אותי בסחרחורת וחום כמו חלום ליל קיץ.
'בנים האוכל מוכן!' רומי תכריז, קולה עולה עולה כמו בסיטקום ישן כי זו בדיחה קבועה.
הקערות שהיא תביא רותחות
'מרק' היא תסביר
'מִרְקָקָה' מיקלה יזעף
'מים ואהבה מותק, מים ואהבה' היא תנשק אותו על הפה, אותי על האף ותתישב בינינו על הספא, רגליה מקופלות.
נאכל.
'מחר יהיה יום חרא' מיקלה יאמר פתאום ואנחנו נידע שזה בגלל הגשם
'פשוט ננסה ברכבת התחתית' רומי תחייך אבל כמעט תמיד יש שם מישהו שאומר שצריך אישור ושניקח כבר את הזבל שלנו ונסתלק. תמיד עם חיוך קטן כזה כאילו הוא חושב: 'זבל מרים זבל' וזה מצחיק.
'תפסיקי' מיקלה יאמר כף לפותה חזק בכפתו 'די גם עם החרא הזה מימך, זה לא עוזר. זה לא מתוק'
רומי תאדים כמו להבה ואני אצא בצעדי עכבר אל החלון. זה מתחיל ככה תמיד.
'זה. לא. מתוק?!' רומי תסנן ואני אעצום אוזניים ואשים יד על הזגוגית: הרוח בעצים כמו שיר של אלוהים ובפנים התופת.
אני אנסה לדמיין ארוחות מפורטות, מלאות מנות עם אדים של כסף, או שאני אלחש במחשבות את השירים שמיקלה מקריא לפעמים, האלה שרומי אומרת שהם מגעילים והם לא בשבילי.
ככה אני לא איתם ברגע האלו: כשהם רבים או עושים סקס.
כשיעבור זעם רומי תביא אותי מהחלון, היא תעבוד איתי קצת על מתיחות וקפיצות ותאמר כל הזמן 'יופי. יופי. יופי' או 'רק עוד פעם אחת'
כשימאס לי היא תאמר שצריך לישון עם נשיקות פרפרים על שפתיים ומצח 'יהיה טוב חמודי, יהיה טוב' היא תעטוף את שנינו בשמיכה, ידיה סביבי אבל עיניה יהיו גדולות מידי ומיקלה ישב שקט ליד השולחן; עט, מחברת וכובד ראש בין ידיו. האפלה כמעט אוחזת גם בו.
'… את…את… האישה הכי יפה בעיר' אני אשמע את מיקלה לוחש מתוך שינה טרופה ולידי, במזרון, יהיה כתם חסר בצורה של רומי.
'אני צריך אותך… אני צריך אותך…' בין נשיקות מקצות אצבעות אל אצבעות 'יש לי את האהבה האהבתית אליך' בין התנשמויות.
רומי תגלגל צחוק. מיקלה יגנח ואני ארגיש אותם נעים ביחד לידי. נושמים ביחד לידי. ('מיקלה. מיקלה. מיקלה שלי') ובין קורי שינה אולי אני אהיה איתם, קצת, עד שאני ארדם. שוב.
…אבל העיניים שלי יפתחו. שוב. ועדיין תיהיה חשכה מלבד רחש וגחל קטן אצל החלון: מיקלה.
אני אקום בזהירות מעל רומי (נשימות כבדות, קטעות כמו קוצר רוח של לב), שמיכות כמו גלימות יפלו ואני אפסע וכאילו הריצפה עשויה עלים מתפצחים מקילה יסיט את ראשו, הסיגריה עוטפת אותו בערפל ומאירה את פניו בצללים 'תמיר…כדאי שתחזור לישון, מחר יהיה ארוך' הוא יביט בי וישאף שוב פעם 'חרא. תפסתי לך את המקום?' אבל בלי לחכות לתשובה הוא ימשוך אותי בכוח אל חיכו, אל כוך החלון: צמוד לחזהו החם ולזגוגית הקרה. הוא יעשן. הוא ינשוף ויצחק כשאשתעל ('אתה צריך להתרגל')
'רק שלא יהיה מחר גם גשם' הוא יפלוט פתאום 'אלוהים, זה כמו לחכות לבוקר המזוין שיזחל מהחלון ויקח לך את החיים…' הוא יקח עוד שאיפה ויצחק קצת על זה, ידו הפנויה משפשפת את כתפיי הרועדות חזק 'מה אתה חושב תמיר? אתה… אוהב לאכול מים ואהבה?'
אבל הוא לא יצפה לתשובה ואני אחשוב שגשם מחלחל אל העצים ואל הכל, ללא הוא הם מתים מצמא אבל איתו אנחנו- הזיבלונים- מתים מרעב.
אני אשחזר צעדים שמיקלה הראה לי, קפיצות שרומי, ואותנו המרקדים בשחור לשיר המטבעות- –
(לא גשם. לא גשם. לא גשם. לא)
אני אחשוב- בלילה הזה ובאלף לילה ולילה שאחריו- אני אחשוב שאנחנו מזמנים מוות
(לא גשם. לא גשם. לא)