האיש שמדליק את הירח

בשמיים, ממש גבוהה, יושב לו איש.
איש רגיל, ממש כמוני, כמוכם.
הוא גר לבד, בבית קטן, לבן, על הירח.
מידי ערב מדליק הוא את הירח וצופה, בנו, בני האדם שלמטה מנסים להתמודד עם מחשבות הלילה שלנו.
את הירח הוא מדליק לפי סדר.
קטן וגדול הכל בהדרגה, כי כך הוא חושב שהכי נכון.
הוא בודד ועייף.
במהלך היום, כשלנו יש את השמש שלנו, שוכב הוא במיטה הקטנה שלו מתכסה בכוכבים שלו ומסתכל עלינו חיים את החיים הקטנים והעמוסים שלנו.
הוא שוכב שם ונושם עמוק, ממלא את ראותיו, כי הוא יכול, הוא בוכה ומרוקן את העצב שהתמלא בו כל הלילה.
הוא יודע שאין אנו מעריכים את עבודתו.
בלילה הכי חשוך, מאיר לנו מלמעלה הירח שלו.
כאשר הולכים אנו לאיבוד, אנו מביטים בירח ומבקשים ממנו את עזרתו ועזרת כוכביו.
הוא יושב לו למעלה ויודע שאין אנו מעריכים את עבודתו, אין אנו אפילו מודעים לחשיבות האור הלבנבן השמימי שמעניק הוא לנו.
כזה הוא הירח שלנו, קטן ולבן ועלוב.
מלא בקנאה לשמש אותה מעריכים אנו כלכך.
הוא מכיר אתכם, עכשיו, או מחר, או מתישהו, לפניי ששוקעים אתם בשינה, הרימו מבט מעלה, הודו לו.