מי המושלם?

בתוך בקתה של עצי אלון רקובים, עם חלונות שהרוח פוערת סדקים, ישבה ילדה אחת עם מכנסי גינס קרועים בברכיים, אוחזת את כדור הסמרטוטים הישן שלה, מרחוק נשמעו קולות הכלבים הרעבים שמכריזים את בואה של הלבנה לערבות הקרח.
אוחזת את כדור הסמרטוטים מנסה לאחות את הקרעים, לצור את אותו כדור מושלם, כזה שכל פעם שתבעט בו יעוף לשמים וינחת במקום הנכון,
חוויות המשחק האחרון, המאבק חרצו בה שריטות בכל פעם שהעבירה את ידה עליהן גרמו לכאב להתגבר והודיע כבל עם וגופה הנה אנחנו כאן.
בעודה מגלגלת את הסמרטוט הפרום עלתה בה המחשבה, מחשבה ההיא, על הכדור האחר, הכדור שראתה אצל הבן של השכן, כדור מפלאסטיק שאינו נפרם כדור שקופץ בלי בעיה, כל כך רצתה את המושלם, שיאפשר לה להרגיש חלק מהשלמות,
חתיכות סמרטוטים מגולגלות, יוצרים המון בעיות, כן זה מה שיש לה הרהרה, אבל הוא תמיד דורש תשומת לב אותו סמרטוט סורר, שמבקש להיפרם, אח לוא היה לי כדור מושלם מפלאסטיק עקשן.
עת השמש עמדה באמצע הזמנים נשמעה השריקה של הבנים, משחק הבעיטות החל, אחזה בכדורה, אוספרת את שערותיה, ויצאה מהדלת בסערה,
במגרש הנטוש כבר היו כולם, וגם ההוא עם הכדור המושלם, מרץ התעורר בתוכה, להכות את הבעיטה החזקה, להראות לכולם, מה ניתן לבצע עם כדור מושלם,
מתקרבת אליו, מביטה בו בערגה, בכמיהה נסתרת להוכחה, של הנה זה כבר בא, מגע רגליה עם הכדור השמיע את קול הפיצוץ, העוצמה היתה גדולה, הכדור הועף אל על, ובדרכו הפלאסטיקית חש מתבקע,
לאדמה הרטובה נחתו שתי חתיכות פלאסטיק מושלמות, התכנסו הילדים והביטו בקרעים, של חלומות מושלמים,
והילד של השכן אמר לפתע בתמימות, כן הוא היה מושלם, אבל תביאו את הסמרטוט, הוא לפחות משהו קיים, כזה שלא מתייאש, כן הוא נפרם, אבל חברים, זה מה שיש, ויותר מזה הוא לא מתפוצץ, ותמיד אותו ניתן לשפץ, לשנות ולסדר, לארגן ומולל, והכי חשוב הוא לא מאכזב,
וחתיכות המושלם, דיממו לאדמה את המושלמות המתפוגגת, לקול צחוקם של הילדים, המשחקים בשמחה עם כדור סמרטוטים.