סובב את עולמי

אז ראית דג, וקוראים לו דג זהב אפילו שהוא כתום. וזה מצחיק אותך.
גם הלב; אתה מחזיק בלון אדום ואומר שזה ניראה כמו חזה, מצחקק.
אתה אומר לי שבאין – ציק – לופ – דיה שהראתי לך זה אחרת, עם צינורות כחולים ואדומים.
אנשים מפגרים? אנשים מפגרים?
אתה חושב שאתה כבר יודע כמעט הכל, שאלת אותי למה השמים כחולים, למה הולכים לישון בלילה, למה אוכלים חיות
אתה חכם.
אבל אין לך מושג כמה יש עוד לדעת, את חושב שאתה מרכז היקום. אתה שלם.
וזה משעשע, אתה רואה סופרמן ומזדהה עם הדמות, אתה מאמין בחיוכים שלך: אתה בוחר למי לתת ובטוח שיש לך כוח-על שגורם לאנשים לזהור, אתה מדבר עם ציפורים, ממציא שירים ומספר לי שהחבר הדמיוני שלך מת.
עושים הלוויה? עושים הלוויה?
אני מוטרד, אבל כל שני הוא קם לתחייה וצריך לעשות לו יומולדת עם ממתק אחד לפחות.
אתה מאמין באלוהים ופיות ובי (לא בהכרח בסדר הזה)
אתה חושב שהעניבה שלי זה דבר מצחיק, כמו חוט, כמו ספגטי, וכשאנחנו גוזרים ציפורניים אתה תמיד מנסה לקבור אחת בגן: עץ של ירחים, אתה לא באמת מאמין בזה, אבל זה גורם לי לאבד עשתנות וזה מצחיק אותך.
אני פשוט גרוע בלאבד עשתונות. אני נראה כמו עגבנייה.
ואתה חכם כלכך, אתה יודע לחבק אותי ולעשות עיני צלחות עמוקות-עמוקות,
עמוקות עד שאני טובע,
ואולי אתה צודק, אתה כבר יודע הכל,
מה צריך יותר?