ניגודי צלליות, פרק 1

פרק 1- יוקי, ארוקה, ניזוקי
"lucky star… utako…." ככה מלמלתי. עצמתי את עיניי, ואז השעון המעורר צלצל. לבשתי את מדי בית הספר, לקחתי את התיק והלכתי לבית הספר. כמה טיפוסי, ארוקה השטנית מתחילה עם האחד שאני מחבבת, דאיקו. בכל מקרה, אספר לכם איך נפגשנו. אחיה של ארוקה, אחיה הגדול, עשה לי מארב. אחי הגדול ין סיכל אותו, והוא רוצה נקמה ובכך- רצה לפגוע בי. הוא דחף אותי לסמטה, והניף חרב מעלי. ין ישר כשראה אותו העיף את החרב וברחה לו מכה חזקה. הוא בטעות חנק את אחיה של ארוקה… מאז ארוקה נשבעה לנקום בי. בבית הספר הבחנתי בצללית מוזרה בכל פינה, בטח מתיחות. בכל מקרה, אני מתרכזת בלימודים כרגע. באמצע השיעור הבטתי אחורה, וראיתי אותה עם ספר הגיאוגרפיה. חייכתי, אבל אז גיליתי את מגזין סיקסט טין, נער שישי. רציתי להרים יד, אבל אני די מקנאת בכך שהיא התחילה עם דאיקו.. הוא כל כך נחמד. פתאום שמעתי את המורה אומרת: "וזה היה שיעור גיאוגרפיה להיום. נתראה שבוע הבא במבחן!" והיא יצאה. נכנס המורה לחשבון, כולנו קמנו והתיישבנו כדי לקבל את המורה. הוא התחיל לכתוב דברים על הלוח, ואז הוא אמר: "כשייגמר השיעור אפרסם את רשימת זוגות המעבדה. ועכשיו, מי מוכן להדגים לי משהו קל יחסית. האם לעכבר יש איי-קיו?" הרמתי מיד את היד, "יוקי, בואי. יפה שאת מגלה יוזמה. כולכם צריכים ללמוד ממנה." אמר המורה. הדלקתי את המצלמה ואת המקרן, ככה שיראו את העכבר. לא ידעתי מה להגיד, אבל מלאכים ומלאכיות חייבים להראות יוזמה, חוכמה וכל מיני תכונות טובות. לקחתי מהקופסא שליד המבוך מיני גבינה מתוקה, שתיים בשביל ההצגה. את הגבינה נותנים לנו, היא לא באמת מתוקה אבל יש לה פוטנציאל מתיקות. לפעמים אנחנו מביאים לעכבר. אמרתי: "ע-עכבר רגיל פחות מגיב למבוך, אלא אם יש ריח…" לא ידעתי אם זה נכון. המורה אמר: "מהדיבור פחות התרשמתי. תוכלי להראות עם תו ותן, שתי העכברות שלנו?" הנהנתי. לקחתי את תן והנחתי במבוך. "רואים?" תן לא הצליחה לצאת, והחזרתי אותה לכלוב. כאב לי לראות אותה שם. לקחתי את תו, והנחתי את אחת מהגבינות בסוף. תו הצליחה בקלות להגיע. "התרשמתי…" אמר המורה. הוא חייך והביט אל קופסת הגבינות שהוא מחלק למי שנותן תשובה נכונה. הוא אמר: "יודעת מה, תלמידה מצטיינת? את תהיי אחראית על תו ותן. והנה עוד כמה גבינות בשבילך, עכברונת מעבדה…" הוא נתן לי עוד כמה והביא לי את הכלוב שלהן. הוא נתן את קופסת האוכל וזהו. כולנו "עכברוני המעבדה" של המורה, הרעים, כמו ארוקה, הם "עכברושי המעבדה". זה למה הוא נותן גבינות. נתתי כמה לאצוקי, היא יתומה. מבית היתומים שלחו אותה ללמוד כאן. כמה השארתי לעכברות, ואכלתי אחת. נגמרו הלימודים מהר, בדרך חיכתה לי הפתעה ממש ממש לא נעימה. ארוקה הלכה בעקבותיי. היא צעקה : "היי, חכי!" הבטתי אחורה, היא רצה אליי נושמת בכבדות. היא אמרה: "באתי להגיד… שאני מצטערת." "באמת?" נפלתי בפח, האמנתי לה. היא סדרה את שיערה הארוך והצביעה לשמיים. היא שאלה: "זה לא דאיקו, מתחיל עם בחורה?!" פה הייתי ממש מטומטמת. היא דחפה אותי לנחל, אחרי שהורידה את התיק בחוזקה מידיי. נחבלתי מאבן. עצמתי את עיניי, מי ידע שסופי רצה להגיע… אבל אז פקחתי את עיניי. הייתי מכוסה בשמיכת פליז, הייתי על מיטה גבוהה ונוחה. הבטתי למטה, ואז שמעתי קול. "מומלץ שתנוחי…" הקול היה נחמד. נערה יצאה מהחשיכה, שיערה היה ארוך מאוד ואסוף. היא לבשה חולצה קצרה בצבע כתום עם פנדה קטנה בצד, ומכנס קצר, בצבע כחול. היא הייתה עם כפכפים. שאלתי: "מי את?" היא צחקקה, ואמרה: "שמי ניזוקי אטליקו. נעים להכיר… אני הולכת ללמוד בבית הספר שלך." הורדתי את השמיכה מעליי, וראיתי שאני בעצם בפיג'מה. "מה…. מה קרה לבגדים שלי?" שאלתי. היא ענתה: "מצאתי אותך צפה לך בנהר, ללא הכרה. סחבתי אותך, היית ספוגה במים. העוזרת שהייתה פה לקחה אותך למקלחת, סירקה אותך והלבישה אותך. הרי לא התכוונו לתת לך להיות בבגדים ספוגים מים…" הבטתי בכל הבית, ושאלתי: "איפה ההורים שלך?" פניה השמחים נהיו עצובים. היא אמרה: "לפני הרבה זמן איבדתי אותם בתאונת זיקוקים. ואז, כשבכיתי ברחובות ויולטה מצאה אותי. היא הביאה אותי לבית הזה וגידלה אותי. בגיל מסוים היא חזרה לבית שלה, אבל היא באה הנה ועוזרת לי." התיישבתי, ירדתי בסולם אבל לא יכולתי ללכת. "תעלי בחזרה, את תצטרכי לנוח. אולי שאתקשר לאמך?" הציעה ניזוקי. הנהנתי, ומיד לאחר חיוג מהיר, דיברתי עם אמי המודאגת. כמובן, גם הוריי מלאכים. בקיצור, אמי הציעה שאשאר אצל ניזוקי עד שתחזור עם אבא מכנס המלאכים. שאלתי את ניזוקי: "איפה הבגדים שלי?" היא הצביעה על החלון, ראיתי חבל ועליו תלויים מדי בית הספר שלי, והתיק שלי. איך היא מצאה אותו? ועוד שמי ושם המשפחה שלי כתוב עליו. ניזוקי עזרה לי ללכת לפינת האוכל, הדלקנו את הטלוויזיה וניזוקי הכינה לי כריך. היא נזכרה בכיסא גלגלים שהיה לה כי בגיל קטן היא שברה את הרגל, אז היא הושיבה אותי עליו בגלל שלא יכולתי ללכת. נהנינו, ואז אמי באה לאסוף אותי. שאלתי אותה: "נתראה מחר?" היא חייכה, והנהנה. עליתי על הרכב (מכיסא הגלגלים לאוטו) ובאותו רגע הרגשתי ממש לא טוב. אמי הסיעה אותי במהירות לבית החולים, כעבור כמה שעות שוחררתי. הגעתי הביתה, העלו אותי על המיטה ואמרתי לעצמי בלב: "בואו נראה איך תגיב ארוקה כשתראה אותי מחר…" ונרדמתי. על הבוקר כבר הצלחתי ללכת בכוחות עצמי. רצתי לבית הספר, בחיוך. שתי העכברונים! שכחתי לקחת אותם. אויש…. מר קאנזו יהרוג אותי כשיגלה שהשארתי אותם שם… טיפלתי בהם מהר, ארוקה הביטה בי יושבת שם, מדברת עם כמה חברות. קלטתי את פרצופה המבוהל והכועס, אבל בכל מקרה חייכתי אליה. הקשבתי בחיוך בשיעור, ואז שמעתי דפיקה בדלת הכיתה. שאלתי: "מיס קאיטאי, לפתוח את הדלת?" "זה ממש נדיב. אני אפתח." אמרה המורה, ושמעתי קול מוכר. "סליחה על האיחור…." היא נכנסה. "שמי ניזוקי אטליקו…" היא אמרה בביישנות. היא הביטה בי, חייכתי אליה. היא חייכה אליי. קמתי מהמקום, ואמרתי: "ניזוקי בעצם הצילה אותי. אני… החלקתי לנהר. החלק העצוב הוא שלניזוקי אין הורים. אז היא אולי תאחר." היא חייכה חיוך מתנצל. המורה העבירה את סאלי מאמריקה שנמצאת בשולחן ליד (כל תלמיד בשולחן אחר) והושיבה שם את ניזוקי. ניזוקי ואני הפכנו לחברות טובות. ואם חשבתם שבנהר הסתבכתי עם ארוקה, בתחילת ההפסקה היה נוראי. ניזוקי יצאה מהכיתה, נשארנו רק אני וארוקה. התנדבתי למחוק את הלוח. ארוקה קמה, ודחפה אותי אחורה אל השולחן. "מצאת חברה חדשה, אה?" שאלה ארוקה בטון ממש ערמומי. היא תפסה ביד אחת בכתף שלי, וביד השנייה הוציאה את החרב שלה. נבהלתי. פתאום היה אור לבן, הייתי לבושה בשמלה לבנה, והילה מעל הראש. ארוקה הפילה אותי, כשקמתי, רצתי אליה. היא החליקה ואני כמעט החלקתי עליה, אבל היא העיפה אותי בחוזקה עם רגליה וגבי הוטח על השולחן. גמגמתי: "למה… א-א-את מאשימה… אותי?" "כי כל המשפחה שלך רעה. אם אחיך הרוצח לא היה הורג את אחי…" אמרה ארוקה. התחלתי לאבד כוח, ונעזרתי בשולחן כדי לקום. ניזוקי פתחה את הדלת, ונבהלה לראות אותנו. היא סגרה את הדלת, וצחקה. "את יודעת…" היא אמרה לארוקה שנושמת בכבדות. היא עשתה סימן מיוחד של שלוש, שלוש האצבעות האמצעיות מסתדרות לשורה מיוחדת. אני וארוקה אמרנו בבהלה: "היא…" ניזוקי לא עשתה הרבה. היא רק עמדה, עצמה עיניים, מה שגרם לארוקה לכרוע על ברכיה, ואז לשכב על הרצפה בכאבים. ניזוקי ואני יצאנו, אני קצת צולעת. עשינו סימני פריצה כדי שזה יראה כאילו פרצו. הלכנו למרפאה. אני יצאתי רק עם כמה תחבושות, אבל ארוקה קיבלה מזה שבוע לילות בבית חולים. בזמן שארוקה לא הייתה, החיים חזרו למה שהיו. ניזוקי ואני הדקנו קשרים, ישנתי בבית שלה, והיא בשלי. נהנינו, אבל קצת הרגשתי רע על ארוקה. בערב שאני וניזוקי לא נפגשנו מיהרתי לבית החולים. היא הייתה בהרדמה. ואז שמעתי צעדים ממהרים. זה היה גאקו, מהכיתה. הוא אחז בזר פרחים, הוא התחנן: "אל תספרי לאף אחד…" הוא לטף את פניה, הבנתי שהוא ממש מחבב אותה. בהיתי בה, כשראיתי את אחותה הקטנה רצתי החוצה. אני שבורת לב. בבית החולים יש מקום שבו אם יש לך מישהו שנמצא בבית החולים, אתה יכול לישון שם. בכניסה אמרתי את שם החולה, אז הגעתי למיטה ולמרות שהיא הייתה ממש לא נוחה נרדמתי. הייתי שם בשביל ארוקה. בבוקר ראיתי שהמשפחה איננה, אבל ארוקה התעוררה. פתאום… כל הרגש פשוט ירד. היא הייתה עצבנית יותר מתמיד, היא קרעה עיתונים והתהפכה בעצבנות במיטתה. כשראיתי שהיא קלטה אותי היא אמרה בכעס: "עופי מפה!" הילדה במיטה ליד הייתה ישנה, ככה שבאמת יכולתי לעוף. עם הילה לבנה מעל ראשי, אמרתי: "בקשתך מובנת." פתחתי את החלון, עמדתי על אדן החלון, הצמחתי את כנפיי הלבנות והתעופפתי משם הביתה. עליתי בשקט לחדר, "אה!" ניזוקי חיכתה לי שם, אבל שיערה נראה שונה. שאלתי: "קיצרת את השיער שלך?" היא הנהנה. היה לה קארה. ניזוקי שאלה: "למה לא באת היום לבית הספר?" לא ידעתי מה לענות. אסור לי לשקר, כי אתם יודעים… אני מלאכית. אבל… בעצם… האמת משחררת. "הלכתי לבקר את ארוקה." עניתי. אמי קראה לי לארוחת צהריים, הצעתי: "ניזוקי, אולי תישארי לצהריים?" היא חייכה, והנהנה. ירדנו למטה, התיישבנו. אמא הכינה מרק, "אז, ניזוקי… איך את בלימודים?" שאל אבא. הוא דואג שאסתובב רק עם חברות חכמות. ניזוקי אמרה: "אני לא כל כך בטוחה, אבל אני די מסתדרת." כשגמרנו לאכול, התעופפתי עם ניזוקי (החזקתי אותה, היא קלה כמו נוצה..) והגענו לבית שלה. היא אמרה: "תודה רבה! נתראה מחר." התעופפתי חזרה, אבל העפתי מבט אחורה כדי לבדוק אם הכל טוב, והתעופפתי משם. לעולם לא אטיל ספק, כשפגשתי את ניזוקי, זה היה הרגע המאושר בחיי.