מכתב לכל ההורים והמורים

וזה לא שלא מדברים על דיכאון,היום זה כבר לא הפיל שבחדר. היום יש פסיכולוגים אליהם כולם הולכים ותרופות,וכמעט כולם לוקחים. אבל זה תמיד דיכאון של גיל ההתבגרות,תמיד דיכאון של משבר אמצע החיים והזדקנות,אף פעם זה לא דיכאון אצל ילדים.
לא שמעת?ילדים זה שמחה. ילדים זה כל זיכרונות הילדות השמחים שלך,תחרויות הריצה בחצר,מחבואים עם השכנים,משחקי "סבתא חושך" מצחיקים עם בני הדודים. לא. ילדים זה לא דיכאון. ילד שבוהה בקיר במשך כל השיעורים ושותק,הוא סתם שקט או ביישן- גם זה יעבור לו,ואם לא אז נשבח אותו על היכולת שלו לשתוק ולציית ונכנה את זה "בגרות" ונשבח אותו על מנת שימשיך לשתוק. אף פעם לא נשאל אם הכול בסדר כמו שנשאל אם נראה מבוגר שקט יותר מהרגיל או מתבגר זעוף. והילד? נמשיך לשבח אותו על בגרותו הפנימית בהשוואה לשאר הכיתה,ואף פעם לא נעצור לחשוב שאולי ורק אולי יש פה בעיה. שאולי לאותו הילד ייקח שנים (אם
בכלל) להשלים את הפער החברתי שפיתח לעומת הילדים המתפרעים האחרים בכיתתו .
נקרא לזה בגרות פנימית,וכשהדיכאון יעורר את החרדה ויגרום לילד לקבל ציונים גבוהים נקרא בקול "כמה יפה!הילד מחונן!כמה פוטנציאל." וכשיגדל והחרדה תגדל לצידו,והילד יהפוך לנער שנכשל בלימודים וייפול בין הכיסאות,נזמין אותו לשיחה עם ההורים וניתן לו מבט של "נו נו נו,אתה עצלן" אבל בפה כבד נחזור רק נחזור על צמד המילים "פוטנציאל בלתי ממומש."

לא שמעת שילדים זה שמחה?
לפעמים אנחנו רואים ילדים כזן אחר,לפעמים כמבוגרים קטנים-תלוי את מי אתה שואל. ילדים הם בני אדם,והם לא רק שמחה ואושר וחמימות והזדמנות להגשים חלומות שהתפספסו. גם לילדים יש חלומות רעים באמצע היום.