מיץ עגבניות #1

עמדנו במקומנו ללא תנועה. רק העיניים עקבו אחר מעופו של הכדור. אנחנו כאן, והכדור שם- מאחורי הגדר. כהרף־עין הוא נעלם מעינינו, לאחר זריקתו האדירה של דוּדי. בדרכו רמס כמה שתילים, והמשיך לתוך סבך השיחים.
"צרה צרורה." נד איצי בראשו, ואנחנו הסכמנו.

היינו חבורה קטנה ורעשנית כהוגן, של ילדים בני שש ושבע. חבורה של ממש, עם סיסמא; עם שם; ועם מנהיג.
באותו הבוקר, קיבלנו את הכדור מדני, חבר אחר שלנו שלא היה חלק מהחבורה, לאחר הבטחה מפורשת שנחזיר אותו ללא פגע. יכולנו להחזיר אותו כמובטח, לוּ שׂיחקנו בַּמקום שבו התכווַנּו להיות – במגרש שלפני הבניין. נאלצנו למצוא לנו מקום אחר, כי החבורה של שלומי, יריבינו המובהקים, כבר היו שם.
לא רצינו לריב איתם, ולכן פנינו לשטחו האחורי של בניין סמוך. כאן, זרק דודי את הכדור במלוא הכח, וזה נחת אי־שם בגינה הפרטית של אחד הדיירים.

זה היה מצב מביך. יכולנו אמנם לגשת אל הדייר האלמוני ולבקש את הכדור, אך ידענו היטב שדיירים רבים בסביבה אינם מחבבים אותנו במיוחד. אנחנו רעשניים מדיי לטעמם.
מצד שני, יכולנו לטפס על הגדר ולקחת את הכדור בעצמנו, אך כבר נתפסנו פעם על גדר של מישהו אחר. זה לא היה נעים.

"מי גר בדירה הזו?" שאל דודי, שהרגיש אשם וניסה לתקן את המעוות.
"נדמה לי שרפאלי," ענה איצי, "אני לא יודע מה שמו הפרטי."
"אומרים שהוא אדם נוח," הוסיף אלי, "הוא גר בגוש־קטיף לפני שעבר לפה."
"הוא יתרגז על שהרסנו לו את הגינה."
"דני יתרגז יותר אם לא נחזיר לו את הכדור," אמרתי.

בלית ברירה, מצאנו את עצמנו מול דלתו של רפאלי. הוא היה בבית. איש גדל גוף; לא ממש שמן, אך ממש לא רזה. חולצתו המשובצת המכופתרת נחה ברישול מחוץ למכנסיו, כשחוטי צמר קצרים בצבצו מתחת. שפם עבות עיטר את פניו העגולות, וכיפה סרוגה נחה באלכסון בין הקרחת הקטנה בקדקודו לבין רעמת התלתלים שהקיפה את קרחת זו.
ביקשנו ממנו את הכדור בנימה שקטה ומנומסת ככל שיכולנו.

"מיד," השיב, "אך מדוע אתם משחקים מאחור? יש מקום בכניסה לבניין הסמוך. גדול יותר, נוח יותר, וריק."
חייכנו חיוך מר. "אי אפשר. מפריעים לנו."
אין טעם לספר לו על המאבק המתמשך על השטח הזה. כבר חודשים ארוכים, ובמיוחד בימי חופש, החבורה שלנו עומדת מול החבורה של שלומי; ולעיתים קרובות אנחנו מנוּצחים.

רפאלי הזמין אותנו להיכנס, ועימו הלכנו לגינה לחפש את הכדור. היתה זו גינה יפה ומטופחת, גם אם לא גדולה במיוחד. התפללנו שלא ישים לב לשתילים הרמוסים, אך הוא דווקא שׂם לב. לאחר שרכן לידם, יישר רפאלי את השתילים שנטו על צידם.
"הם יתגברו," אמר בשקט. התפלאנו על כך שלא כעס. לא רחוק משם מצאנו את הכדור.

כמעט פנינו ללכת, כשאלי קרא בהתרגשות:
"הֵיי, ראו מה גדל כאן – עגבניות!"
הוא הצביע על קבוצת צמחים ליד הגדר, שעליהם גדלו עגבניות קטנטנות. הבטנו משתאים. ילדי עיר כמונו כמעט שלא רואים כיצד מגדלים ירקות.
"הן קטנות מאוד," אמרתי.
"עגבניות שֶרי," הסביר רפאלי, "הן פיתוח ישראלי. מתוקות מאוד, ויקרות. גידלתי כאלו בגוש־קטיף."

"אפשר?" שאל דודי כשעיניו מביעות תחינה, והצביע על האדומות ביותר.
רפאלי קטף את העגבניות, ויחד איתו נכנסנו אל 'סלון' ביתו. חדר פשוט עם שולחן, כיסאות, והמון ספרים מסביב.
התרווחנו על הכיסאות.
"ראיתם פעם כיצד מפרישים תרומות ומעשרות?" הפתיע אותנו.
הטקס הזה בהחלט היה חדש עבורנו.
לאחר הטקס והברכות, שטף רפאלי את עגבניות השרי ונתן אחת לכל אחד מאיתנו.
"טריות־טריות, ללא חומרי ריסוס, ישר מהגינה!" הכריז בגאווה.

כולם אכלו חוץ ממני. אינני אוהב עגבניות. אמנם היא קטנה ועסיסית, ואפילו נראית בלתי מזיקה, אך לא היה לי האומץ לנגוס בה.
איצי ביקש את העגבניה שהחזקתי. שפתיו היו מרוחות במיץ עגבניה. צחקתי ונתתי לו.

"אתם יכולים לבוא מדי פעם," אמר רפאלי, "בינתיים תַּבְשֶלְנָה עגבניות חדשות."

הידיד החדש מצא חן בעינינו. ביקרנו בביתו מספר פעמים. יחד, יצאנו אל הגינה הקטנה לראות מה חדש. עקבנו אחר גידולם של הצמחים, עזרנו לנכש עשבים, ותוך נגיסה בעגבניות (לא אני, את שלי נתתי לאחרים), סיפרנו לרפאלי על בעיותינו.
הבעיה העיקרית היתה כמובן חבורתו של שלומי. ההתנגשויות בינינו לבינם במגרש ליבּוּ את האיבה, והמילה המאיימת 'מלחמה' החלה להישמע.

"צריך להתכונן לקרב הגדול. אי אפשר להיכנע להם תמיד," קרא דודי בלהט.
הסכמנו איתו בהתלהבות, וההכנות החלו.