לולי

סיפור ילדים

לולי – מאת רינה זיגדון

על אדן החלון , ליד האדנית של הגרניום האדום , ישבתי לי וחשבתי ,
וחשבתי.

הרי אני עוד ילד קטן , אפילו עוד לא הולך לגן.

והנה בא לולי וכולם מתכופפים אליו מחייכים אליו ועושים לו קולות מוצי פוצי,
ואוי כמה הוא חמוד ומתוק ,

ואני ? מה אני ? עלי בקושי מסתכלים , כי אני כבר גדול בשביל המבוגרים ,

הרי אני כבר יושב ואני כבר עומד ואני אפילו מדבר. את החוכמות שלי כבר אבא ואמא מכירים .
ואפילו סבא וסבתא יודעים .

ולולי, אחי הקטן ,כמה הוא מתוק, הוא רק שוכב במיטה , מביט לו בקשת הצבעונית עם הצב החום והאריה האדום , פתאום נזכר במשהו ומחייך ככה לעצמו.

ואמא , היא "משתגעת" וואי כלכך חמוד לולי,
כזה מתוק , שאפשר לאכול אותו.

ואני , מולי, מה איתי ? המבוגרים כבר לא רואים אותי ?
שכחו אותי?
אותי והחוכמות שלי ?
מה פה קורה ? היי, זה אני מולי, גם אני עוד קטן.

שושי השכנה ממול נכנסת .מלטפת לי את השיער ומחייכת ,
היא רוצה לראות את לולי. גם אמא מחייכת חיוך גדול ,
ומכניסה אותה לחדר של לולי, ששמח כלכך כשמישהו נכנס
והוא מעיף את הרגליים הקטנות שלו לצדדים.
וגם את הידיים הקטנות שלו הוא מושיט קדימה כאילו הוא רוצה לקחת משהו.

שושי אומרת לי עכשיו, מולי גם אתה חמוד ושובב גדול .
תראו איך גדלת לנו פתאם , מיכאל הקטן לפתע נהיה גדול .

אבל אני אומר לשושי ,
זה לא שאני גדלתי, זה פשוט שנולד לי אח קטן יותר ממני.

אחי הקטן לולי , הוא בוכה , הוא מרטיב את הטיטול שלו, הוא מצחיק וגם אני מוצא שהוא מאד מצחיק
ואבא אפילו אומר שלולי , עוד נשמע עליו , הוא עוד יגיע רחוק, רואים את זה עליו .

ואני , מולי הקטן , יושב לי על השטיח בחדר שלי , הצעצועים שלי מסביבי , ואני מחזיק את הדובי החום שלי הישן ,מאז שסבתא הביאה לי אותו עוד כשהייתי קטן, וחושב לעצמי , נו כבר מתי לולי כבר יהיה גדול וישחק איתי בחדר ולא יהיה הצעצוע החדש של אבא ואמא. מתי??????????