טיול דובים משפחתי- חלק 1: הכל היה שקט
היי, יומני! אני טדי. האמת, שאני לא ילד. אני דובי. דובי שחי ביער. ואני כותב את היומן הזה, שמספר על הטיול המשפחתי שהיה לי. זה אכן היה סיפור מטורף. נתחיל בסיפור: אבא שלי הדובי קם בבוקר ושתה את קפה הדבש ההפוך שלו. אימי נתנה לו קערת עוגיות. בדרך כלל, כאשר אמא נותנת את עוגיות הדבש לאבי, הם מתחילים לפטפט יותר מדי, עד שהם מעירים אותי ואת אחותי לני. אך לא, הם לא דיברו. היה שקט רגוע. לא יכולתי להמשיך לישון. פתאום, אימא אמרה: "תגיד, אתה לא חושב שיש כאן משהו שהוא לא בסדר?" הופתעתי מדבריה. ככה היא מדברת לאבא? בדרך כלל, היא מספרת לו על בגד שקנתה או על זוג נעליים מדהימות שראתה.
"כן." אבא הצדיק אותה, "נכון, נכון, נכון! למה שקט כאן כל כך! השימפנזות אמורות לאכול בננות, הפנדות אוכלות במבוקים, הקואלות מטפסות על עצים, הפילים טובלים במים, והג'ירפות היו אמורות לאכול עצים מלפני רבע שעה!" "שלא נדבר על הקנגרואים! וואו, מה קורה כאן?" אמא אמרה. אבא רץ לחדר שלי ושל לני. "קומו, קומו! אני חושב שמשהו קרה!" אחותי הגדולה לני צחקקה: "הכל בסדר. אין מה לדאוג. אתם סתם מדמיינים." האמת, שדווקא ימים כאלה קרו פעם. אם חושבים שנית, קראו פעמים שהיער לא היה רועש עם מוזיקה מהבתים,
וציפורים לא עפות בשמיים. "נכון. היא דווקא צודקת." אמרתי. אבל, שמענו לפתע צעקה נוראית. זה הייתה צעקה יותר נוראית מצעקה של קואלה כאשר מעירים אותה משנתה. שלושתינו רצנו לאמא, ואבא אמר: "ככה את נבהלת?" "זאת לא הייתה אני. אלו היו החיות ששם!" ארבעתנו רצנו לעבר החיות, ולני ששאלה אותם: "מה קרה? למה אתם בטראומה?" "רפי, לא קיבלת את עיתון הבוקר?" שאלו משפחת הפנדות. "רק אנחנו קיבלנו את מעריב היער. הייתה שם כתבה נסערת. בני האדם מגיעים!!! סיפרנו לכל היער חוץ מכם, כי איך אפשר לא לדעת שאתם קמים הכי מאוחר מכל היער!!!" כך סיפרו משפחת הפנדות. "צריך מישהו שילך לראות אם בני האדם לא באים!" הציעה היונקת דבש. "חכו שנייה. מה זה בני אדם?" שאלתי. "אתה לא יודע? קרא-קרא את הכתבה-בה!" אמר לי העורב. ואכן, הבנתי שבני אדם יכולים לצוד אותנו או להשתמש בנו לצרכים שלהם! "אוי לא!" פחדתי. אימי החזיקה אותי חזק. "מי מתנדב ללכת לראות אם הם באים?" שאל חברי הפיל.
השתררה דממה.
המשך יבוא.
תגובות (0)