חברה משמיים

זה היה בתחילת ינואר, באמצע החורף של שנה שעברה.
הרוח הקרירה והחזקה גרמה לעצי האילנות להעמיק את שורשיהם, וטיפות הגשם הקרירות נשקו על גג ביתי בהתמדה.
הייתי לבד בבית, היה מאוד משעמם ולא היה לי מה לעשות. טלוויזיה או מחשב אין לנו, התקציב הדל אינו איפשר.
אבל החלום הכי גדול, המתנה שהכי הייתי רוצה לקבל, זה טטריס. כמו שקנו לקובי החבר הכי טוב שלי. בכל פעם כשרק הזכרתי לאמא שאני רוצה לקבל אחד כזה, היא הסתכלה עלי במבט כעוס שממנו כבר הבנתי שאפילו על זה אני רק יכול לחלום.
אז ניסיתי באמת להירדם ולחלום. לא על הטטריס, על משהו אחר. כל דבר שיעזור לי להעביר את הזמן יתקבל בברכה.

בעודי מנסה לעצום את העיניים, אני שומע מחוץ לחלוני שבחדר לרקע הרוח השורקת, קול בכי.
לא בכי של אדם ולא של חיה כלשהי.. זה היה בכי מיוחד. יכולתי להרגיש את כאבו העז רק משמיעתו.
האמת שזה קצת הפחיד אותי. אנחנו גרים בצריף די קטן ביער די גדול.
הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לצאת מהבית, ועוד עכשיו כשהחושך ירד אני לא אעז לחשוב על זה בכלל.
ניסיתי להתעלם מהבכי ולנסות להירדם, אך לא יכולתי.
זה היה בכי עדין מאוד, שהצליח לגעת בנקודות הכי רגישות באוזני. מבלי לשים לב בכלל פשוט קמתי ממיטתי והתחלתי לצעוד לכיוון הדלת.
הבכי ששמעתי ברקע פשוט משך אותי אליו ולא יכולתי להתנגד.
כאשר הנחתי את ידי על ידית דלת היציאה, כבר לא הייתה דרך חזרה. שום דבר לא היה יכול לעצור אותי! הייתי חייב לצאת לכיוון קול הבכי הקסום.

והנה יצאתי… הגשם כבר הפסיק, אך הרוח החזקה עדיין נושבת בקרירות ובשניות ספורות כל גופי התחיל לרעוד.
הסתכלתי לכיוון שממנו הגיע הבכי, ולא ראיתי כלום מלבד עצים שמתנופפים מצד לצד.
אך הייתי חייב להגיע אל מקור הבכי. מאותו הרגע, סקרנותי התחילה לשלוט בי בחוזקה והתחלתי לצעוד לאותו כיוון.
בעודי צועד על העלים היבשים והבוץ החלקלק.. טיפות הגשם שוב התחילו לרדת, וקול הבכי התחיל להתעצם עם קרבתי אליו.
שמתי לב, שככל שאני מתקרב יותר וקול הבכי קרב גם הוא, טיפות הגשם מתחילות להתחזק.
הלכתי כחמש דקות בערך, והנה הגעתי. לפתע אני רואה כעשרה מטרים ממני, דמות זוהרת בחושך העמוק.
היא האירה סביבה את כל האזור! ממש כמו קסם.
כשהתקרבתי ממש, הגשם הפך לברד והכה בגופי בחוזקה עצומה.
אז ראיתי אותה… ראיתי מולי נערה שפשוט יושבת על האדמה הרטובה ולא מפסיקה לבכות.
לא הצלחתי לראות אותה בבירור. שיערה היה חלק וארוך מאוד והוא כיסה את כל פניה.
מבלי לחשוב פעמיים התכופפתי אליה, שמתי את כף ידי על כתפה והיא הייתה פשוט קפואה בצורה שאין לתאר.

שאלתי אותה בקול רועד: "שלום…את בסדר?".
היא הרימה את ראשה והסתכלה עלי.
לפתע קיבלתי צמרמורת ממה שראיתי, תווי פניה אינם היו אנושיים!.
היה לה כתר שקוף על ראשה, אפה היה סולד מדי עם שפיץ עדין בקצה, סנטרה היה קטנטן, אוזניה היו מחודדות, לחייה היו שטוחות והיו לה זוג כנפיים ענקיות ולבנות שהיו מקופלות על גבה.
כשהסתכלתי אל תוך עיניה הזולגות והעצובות, התסנוורתי. הן היו כל כך נוצצות שבכל פעם שהיא הסתכלה עלי כמעט ועצמתי את עיניי לגמרי. שמתי לב שהדמעות שירדו מענייה, הפכו שלולית קרח גדולה. שאלתי את עצמי מי היא.. או יותר נכון מה היא.
אבל משום מה לא פחדתי. למרות הכל היא הייתה יפיפייה.
לאחר שהיא הביטה בי מבט קצר היא החזירה את ראשה אל בין רגליה והמשיכה לבכות. הדמעות שזלגו על לחייה לא הספיקו ליפול מהן, הן קפאו בדרך. ממש כמו שעווה של נר!.
הברד המשיך להכות והקור התחיל להקפיא ממש. שאלתי אותה את השאלה שהכי רציתי לדעת. "למה את בוכה?".
היא הביטה בי פעם שנייה וענתה בשאלה בקול עדין ובנשימות קצרות מבכי: "אתה אמיתי?"
הופתעתי משאלתה ועניתי: "מה זאת אומרת אמיתי?" …. "אנושי".
חייכתי קלות ואמרתי לה: "כמובן.. מי את?" מתוך נימוס שאלתי מי היא ולא מה היא.
היא ניפצה את דמעותיה הקפואות ובשנייה אחת פסק הברד ששטף את כל האזור.
היא אמרה לי: "אני מלאכית".

נדהמתי וחשבתי לעצמי, איך דבר כזה יכול להיות? אין באמת מלאכים.. או שיש?.. וגם אם יש… גם מלאכים בוכים?!
בעודי שואל את השאלות האלה בראשי היא ענתה לי !
"כן מלאכים אמיתיים..יש כל מיני סוגים… אני מלאך טבע".
"מה זאת אומרת?"..
"אני מלאכית הקרח…אני אחראית על מזג האוויר הקר בעולמינו".
שאלתי אותה: "ולמה בכית קודם?".
"אתה רואה את הכתר שיש על ראשי?"
"כן אני רואה.. מה איתו?" השבתי חזרה .
"אני רוצה להוריד אותו אך אני לא יכולה".
הכתר היה דבוק אל ראשה, עשוי קרח מבריק ויפיפה.
שאלתי אותה: "מדוע?".
היא השיבה: "נמאס לי להיות מלאכית הקרח.. שמעתי שיש לכם, לבני האדם, דבר שנקרא "אהבה" ושזה אחד הרגשות העמוקים של חייכם… ואני לא יכולה להרגיש אותה! ליבי עשוי מקרח. איני יכולה לאהוב לעולם. איני רוצה להיות מלאכית… אני רוצה להיות אמיתית, אנושית."
הסתכלתי עליה במבט מרחם. "אני יכול לעזור לך?"..
"לא, אף אחד אינו יכול לעזור לי… רק מי שיצר אותי".
שאלתי: "ואיך הוא יכול לעזור לך?".
"בנשיקה" אמרה.
ואז, אינני יודע מדוע…פשוט התקרבתי אליה, חייכתי חיוך קטן ונשקתי לשפתיה הקפואות.
לפתע… הכתר שהיה על ראשה התחיל להישפך על שיערה, וכנפיה פתאום נעלמו בשנייה אחת ותווי פניה פשוט נעשו כבת אנוש רגילה לגמרי!! "מה קורה פה?" נדהמתי..
"מה שצריך לקרות".
היא נתנה לי חיבוק גדול, חייכה חיוך מדהים ואמרה: "תודה רבה… אתה הבן אדם היחידי שהצליח לעזור לי… לא אשכח לך את זה בחיים! עוד אחזיר לך על זה אתה תראה".
לאחר שהיא אמרה לי את זה היא רצה אל החשכה שביער ונעלמה.
ואני חשבתי לעצמי…… איך עזרתי לה?!?…. הרי לא יצרתי אותה.

פתאום הראש התחיל להסתובב והראייה שלי נחלשה. תפסתי את ראשי בשתי ידיי ואמרתי "עוד שתי דקות אמא".
פתחתי את עיניי וראיתי אל מי דיברתי. זאת הייתה אמא שלי, היא העירה אותי בבוקר לבית הספר… "אז כנראה שהצלחתי להירדם בסופו של דבר" מלמלתי לעצמי בחצי חיוך..
אמא נתנה לי נשיקה חמה על הלחי והביאה לי אריזה קטנה ועטופה. "מישהו הביא לך מתנה… זה היה מחוץ לדלת". פתחתי את המתנה וחייכתי חיוך גדול! זה היה הטטריס שכל כך רציתי!! על הטטריס הוצמד פתק קטן שעליו הייתה כתובה המילה "תודה" והאריזה הייתה מאוד קרה… כנראה בגלל מזג האוויר הקר שהיה בחוץ.

או כנראה ממשהו אחר – מישהי אחרת…