הקרקס של תוכי חיזוקי – פרק 1

פרק 1- ברוך הבא , תוכי חיזוקי
דודי טוביה הביא מארץ רחוקה ולא ידועה , יצור מוזר ובלתי מוכר בשבילנו. כאשר הוא צלצל בפעמון הדלת, ניגשתי לפתוח לו את הדלת. הבטתי בו בסקרנות.
" שלום , ממתק. מה שלום האחיינית שלי?" שאל דוד טוביה בקול צוהל .
" טוב מאוד. מה הבאת בשבילי? תן לי לראות בבקשה מה זה." אמרתי בהתלהבות של ילדים.
" הפתעה מיוחדת. הנה , זהו תוכי חיזוקי, המתנה שהבאתי לך. מה את אומרת עליו?" שאל אותי דוד טוביה.
" יא, איזה תוכי יפהפה. הכי יפהפה שראיתי מעודי. צבע הנוצות שלו בטורקיז ים. אני אוהבת אותו. ומה עוד? הוא יודע לדבר?" אמרתי בהתלהבות.
לתוכי חיזוקי היו נוצות בצבע טורקיז ים, וכנפיו היו כחולות כמו צבע השמיים. לתוכי חיזוקי היו תוכנות מיוחדות משלו: הוא יידע לדבר ולצייץ בציוץ המיוחד רק לו.
הוא התחיל לצייץ בעליזות. ולאחר כמה דקות הוא צייץ בקול יותר גבוה.
" כן , הוא יודע להגיד " אני אוהב אותך , בוקר טוב עולם ועוד מילים שימושיות בעברית. הוא התוכי הכי חכם בין התוכים הרגילים. הארץ שממנה הוא הגיע, היא ארץ החוסן הנפשי. " אמר דוד טוביה בחיוך. ואז הוא השיב את תוכי חיזוקי על אצבעי .
" שלום תוכי חיזוקי, כמה טוב שבאת אלינו הביתה. אני ממתק ואני תלמידת כיתה א'. ברוך הבא למעננו הקטן. אני אשים אותך בתוך הכלוב כך יהיה לך יותר נוח." אמרתי וחייכתי אליו. תוכי חיזוקי צייץ בעליצות. וציוצו נשמע בכל רחבי הבית. יהלומית וצחורית יצאו מחדרן וצפו בסקרנות אחר הייצור בעל הכנפיים הכחולות.
" היי, מה זה ומי זה הייצור בעל הכנפיים הכחולות?" הציפו אותי ואת דוד טוביה בשאלות ונעצו בי עיניים סקרניות.
" יהלומית וצחורית ,תכירו. זהו תוכי חיזוקי. המתנה החדשה שדוד טוביה נתן לי מארץ החוסן הנפשי. " הצגתי בפניהן את תוכי חיזוקי , החבר החדש שנכנס לביתנו והצטרף למשפחה שלנו.
"אני מחזיקה אותו ראשונה!" הניפה יהלומית את ידה ומרפקה את צחורית בזרועה.
" לא , אני רוצה להחזיק אותו ראשונה!" התווכחה איתה צחורית . עמדתי בין שתיהן וניסיתי להפריד ביניהן . תוכי חיזוקי ישב בתוך הכלוב.
" תפסיקו, חמודות. הוא רק תוכי קטן. לא צעצוע שרבים עליו. תדעו להתחלק ביניכן . אני הייתי פה. להתראות, ממתק. אני הולך." נזף בהן הדוד טוביה .
" טוב, טוביה. להתראות . תודה על המתנה היפה." אמרתי במהירות. שמעתי את נביחות של הכלבה שלי טופי. טופי הייתה ג'ינג'ית. היא הייתה מין כלב צעצוע שאחיותיי אהבו לשחק בה כאילו היא חפץ. הן הרימו אותה ברגליה , הכאיבו לה ולא נתנו לה את המרחב שהיא צריכה.
רציתי אחריה וניסיתי לתפוס אותה, אך היא התחילה לטייל במטבח ולקקה את הסירים שישבו בתוך הארונות.
" טופי, בואי הנה! אימא, טופי מלקקת את הסירים. טופי, בואי לכאן! אימא תכעס אם היא תראה שאת מסתובבת בכל הבית. אני לא יודעת מה היא תעשה , לא, טופי. אל תאכלי את תוכי חיזוקי, זאת המתנה החדשה שדוד טוביה נתן לי. בואי. איפה את? הנה תפסתי אותך . טובה , טופי. את כלבה טובה!" תפסתי אותה והרמתי אותה היישר לחדר שלי. סגרתי אחרי את הדלת כדי שלא תצא שוב משם ותתחיל ללקק את כל הצעצועים שלנו.
" תעזבי את טופי, ממתק. אני רוצה להכין לכן ארוחת צהריים." אמרה אימי בקולה הצח. היא לקחה סיר מן הארון ושפכה לתוכו מים. היא הדליקה אש מתחת לכיריים חשמליים והניחה את הסיר על משטח הכיריים.
"תוכי חיזוקי, היי! הנה חזרתי . היי למה אתה עצוב? בוא, אני אקח אותך ." אמרתי וחייכתי אליו.
תוכי חיזוקי צייץ בעצבנות. הוא צייץ עוד יותר בקול רם.
" אני רוצה להחזיק אותו ראשונה! קבעתי את זה בעצמי! אף אחד לא ייגע בתוכי חיזוקי כי אני רוצה להכיר אותו ראשונה." קבעה יהלומית.
צחורית יצאה בעקבותיה והשתיים התווכחו זו עם זו," לא אני ראשונה, אני מחזיקה אותו ראשונה. בבקשה פנו דרך לצחורית! את לא תגעי באף כנף שלו, שמעת?" דחפה אותה צחורית. הכלבה טופי יצאה מהחדר שלי והתחילה לרדוף אחריהן. הן גם רדפו אחריה והפילו אחריהן עציצים שרק התחילו לפרוח.
" הלו? תיקחו את טופי מכאן. תשמו אותה בחדר ותנעלו עליה את הדלת. אימא תחזור הביתה ומה היא תחשוב שאנחנו לא אחראיות מספיק?" גערתי בהן. הן הרימו את טופי כאילו היא חפץ. הן שמו אותה בחדר שלי ונעלו עליה את הדלת במפתח. לפתע נשמע צלצול בפעמון הדלת. יהלומית ניגשה לפתוח לאימא.
"שלום ילדות חמודות , נו , התנהגתן יפה? מה זה הבלאגן הזה? אלוהים שישמור. אני לא יכולה להשאיר אתכן שעות לבד. כמה פעמים ביקשתי לא להשאיר את טופי במטבח ללא השגחה. היא עלולה להפוך את כל הבית. עכשיו אני אטיל עליכן עונש.."
מה העונש שנתנה לנו אימא? ומה יהיה עם הכלבה טופי? אתם סקרניים לדעת מה ההמשך. קראו ותגלו.