הצגה ביער

רצית שאספר לך מה קרה שבוע שעבר. התחמקתי, אני תמיד מתחמק. אבל את יודעת איך זה… ולדברים גדולים ורטובים יש נטייה לדלוף החוצה בלילות. לכן חיכית, לכן סיפרתי
ועכשיו אני לא יודע אם אני כועס ועל מי.
סיפרתי לך שירדתי ליער וגם שירדתי שבע קילו. בטעות. הייתי כלכך חלש, אבל לא רציתי לאכול וגם לא הייתי רעב.
הלכתי מרחף בין העצים עם ראש מסוחרר: זה המצב של ערות שהכי קרוב לשינה וכלכך רציתי לישון. במיטה. אבל אבא העיף אותי מהבית בצרחות וצעקות. הוא אוהב אותי אני יודע. רציתי שיעלם אבל, שיאהב פחות.
בסוף נעצרתי תחת צל של עץ אורן ענקי, ניסיתי לישר קצת את האדמה, מהקוצים. כלכך הרבה קוצים. אבל גם לזה לא היה לי כח ולכן פשוט התקפלתי לעובר, הנחתי ראש על אבן וניסיתי להתעלם מהזבובים עם העניים הכתומות ולישון. לישון. לישון.
חשבתי על אבא. הוא אמר שיש לי נטייה להרס עצמי. שאני יהרוס לעצמי את החיים. הוא לא ידע שכבר הרסתי, שאני שונא את חום הקיץ הזה ומצטער שאף פעם לא יגיע לי החורף.
נרדמתי. והתעוררתי. ונרדמתי. זה היה שרעפים. השמש זזה בשמים וצל האורן נעלם. היה לי חם ולא היה לי שעון, ניסיתי לחשב לפי השמש. נאנחתי.
בשלב הזה התחלתי לזרוק אצטרובלים אבל לא הצלחתי לפגוע באף עץ. אח"כ עקבתי אחרי נמלים ואז אחרי הדרורים שאכלו אותם.
במרחק, על בראש עם נוף עצום שר עורב. תהיתי: זה סימן? זה שירה? ורציתי שזה יהיה.
בשלב מסויים ראיתי חסיד, גולש בהתנענעות קדימה. הוא לא הבחין בי, ולרגע הוא נעצר, הרים אצטרובל והביט בו כאילו היה אתרוג נפלא. שפתיו מלמלו משהו ופתאום הוא השליח את האצטרובל, כאילו בכעס. אח"כ המשיך ללכת עד שנעלם.
בטח הוא דיבר עם אלוהים, קינאתי בו: גם אני דיברתי, אבל רק עם עצמי.
חשבתי על אבא שוב. הוא גרר אותי החוצה וצרח שאני כמו סבתא. לרגע פחדתי שירביץ לי. אבל הוא לא, הוא אבא. וראיתי לו בעניים את סבתא, נרקומנית משוגעת בחדר חשוך.
אני דומה לה. אני דומה לה. אני דומה לה חשבתי. ואהבתי ושנאתי אותה ושנאתי את עצמי.
הלילה ירד והכוכבים יצאו, גם התנים. חשבתי על זמן ועל זה שאצלי הוא עובד אחרת: העבר והעתיד מתערבבים. ההווה מת.
ביום שאחרי היום למחרת שתיתי מים ובלעתי כדור. החלטתי שנשבר לי, שאני אתעלם מהמחשבות, מכל הרטיבות הזאת, שאני חלש.
אמרתי לאבא אז, וראיתי אותו נרגע טיפה. חיבקתי את אימא ונתתי לה לבכות לתוכי
ידעתי שזאת הצגה. ששום דבר לא השתנה, אבל רציתי לשחק. לא: הייתי מוכרח.
ניגנתי סולמות שוב ושוב ואכלתי פיצה ושיקרתי. כשכולם שאלו לאיפה נעלמתי לא אמרתי: היער (אני שונא את היער). אמרתי שהייתי חולה. חולה כלכך.
לכן רזית? כן. ולמה לא ענית להודעות לטלפון? הוא התקלקל. התקלקל, רואה?
אני חלש כלכך, אני מתעייף בקלות מלעלות מדרגות ואני רק רוצה לישון, אבל הסיוטים שם: את מבינה, אני חולם על החיים עצמם, עלי עושה את הדברים הרגילים. אני מתעורר שוב ושוב.
ורק לכן סיפרתי לך את כל זה, בשעות הקטנות של הלילה הכל גולש ממני כמו באך, כמו שלוליות.
אבל החלטתי לעלות הצגה: אני שחקן. אני שקרן
'הכל טוב, אימא אבא' אני אומר והאורות עולים. כרגע אבל אכפת לי מספיק להמשיך להציג וזה מה שמשנה.
הצגה יפה, אני מחייך אלייך, איך גרמת לי לשפוך לך הכל? (אני כועס?)