הספסל

שלום ילדים, מה קורה?
טוב, יש ילדה בשם צ'רליבולה, כי להורים שלה קוראים צ'רלי ובולה אז הם החליטו לצרף. עזבו סיפור ארוך, אבל הסיפור שאני הולכת לספר לכם עוד יותר ארוך. זה סיפור מתוך יומן של צ'רליבולה.
רגע, למה אתם לא מזכירים לי להציג את עצמי? קוראים לי נוי גבר, ואת הקטע הקצר הזה מצאתי זרוק ברחוב:
" יום אחד טיילתי לי בפארק, וכשראיתי את הספסל נדהמתי למראה עייני…"
לקחתי את עצמי בידיים, רצתי אל הספסל וניסיתי לחקור אותו. לא מצאתי שום רמז למשהו מוזר. ישבתי על הספסל והוצאתי עיפרון, אמרתי לעצמי:
" אם הספסל לא יגלה, המחברת תגלה."
קשקשתי על הדף, כמו בסרט בלשים, ולעיני נגלה סיפור יוצא מן הכלל:
" יום אחד טיילתי לי בפארק, וכשראיתי את הספסל נדהמתי למראה עיני… הספסל רקד!!!
התקדמתי ושאלתי אותו, כאילו אני איזו מכשפה שמדברת לחפצים:" אתה אופטימי לגבי משהו?"
הספסל הבחין בי וחזר להיות רגיל כאילו נמחק לי הזיכרון.
צחקתי בקול גדול ואמרתי:" תענה גיליתי את הסוד שלך."
קם הספסל ממקומו וחייך חצי חיוך, הוא התקרב אלי ולחש לי:" התקבלתי לתחרות 'רוקדים עם ספסלים' רקדתי כי חשבתי שהפארק שומם."
"אבל בסוף הוא לא היה שומם." אמרתי.
"לא," הוא אמר " אחרת לא היית מדברת איתי עכשיו."
הוא חזר להיות רגיל ואני כאילו מתוך חלום המשכתי ללכת."
דפדפתי עוד כמה עמודים ומצאתי את זה:
" חזרתי לפארק ודאגתי שהוא יהיה שומם. אז הלכתי לדבר עם הספסל.
שאלתי אותו:" אפשר שתספר לי את האוטוביוגרפיה שלך?"
"האוטוביוגרפיה שלי? מה זה?" הוא שאל.
" סיפר חייך, הרק שלך." אמרתי.
"אה, טוב, זה מתחיל כך: נולדתי לאם ששמה אנה, ולאב ששמו מקס. הם קראו לי מיכאל."
"רגע תן לכתוב!" קראתי, והוא המשיך:
" רשמת? טוב כי זה הולך להיות מעניין. אחר כך גדלתי ולמדתי בבית הספר לולי לספסלים.
לא היה שם מאוד כיף, וליפני שתהרסי את הרצף אספר לך למה: היו שם שלושה בריונים שכל הזמן היו נטפלים אלי, ומיוחד כשהייתי ליד החברה של "המנהיג" שלהם, שלא לדבר על לשוחח איתה. וזה היה מבאס כי המורה הושיב אותי לידה. הילדה הזו שישבתי לידה לא באמת רוצה להיות חברה של הבריון, והיא אמרה לי את את זה, ובגלל זה הם כמעט הרגו אותי, בגללם המנהל רצה גם לרתק אותי, גם לדבר עם ההורים וגם כמעט העביר אותי כיתה.
עד היום הם נטפלים אליי הבריונים האלה. תמיד רציתי להזמין את דליה. קוראים לה דליה, שם מקסים לא?
טוב נעבור לחיי היותר מעניינים. לקו אותי להיות ספסל בהתעמלות קרקע. כל המתעמלות הכאיבו לי עם כל הקפיצות והסלטות אז ברחתי משם והגעתי לתחנת המשטרה.
"רגע, מה עם תיכון?" שאלתי.
" אמרתי, חיי היותר מעניינים, התיכון היה בדיוק כמו היסודי." הוא ענה והמשיך לספר" אז כמו שאמרתי הגעתי לתחנת המשטרה. הם לקחו אותי לתזמורת. בהתחלה היה כיף, כי לא הרביצו לי כמו בבית הספר או בהתעמלות קרקע, אבל אז הם פיטרו נגן אחד שישב עלי והחליפו אותו בנגן שמזיע כל שנייה. אז החלטתי לברוח גם משם. הלכתי והגעתי לשפת הנמל. זה לקח לי 3,4 ימים בערך.
אז עליתי לספינה, והיא לקחה אותי ללונדון. מצאו אותי ולקחו אותי להופעה של מתעמלות קרקע, והתבאסתי, כי כבר סיפרתי לך איזה סיפור יש לי עם מתעמלות קרקע. בסוף לא קרה לי כלום כי רק השתמשו בידיות שלי והייתי רק לרקע. אבל עברה שנה ועברו שנתיים וכבר הרגשתי לא רצוי. וכמו שאת מבינה כבר, בחרתי גם משם.
הלכתי והלכתי ובסוף הגעתי לבית של ילדה בת שבע, היא מצאה אותי, הכניסה אותי לחדר שלה ושמה אותי ליד הפסנתר שלה. לאחר שבוע נזכרתי מאיפה אני מכיר אותה, מהתכנית 'מהדורה צעירה'!
היא התחילה לנגן בפסנתר בגיל שלוש ובכינור מגיל שנתיים. היה לי מאוד כיף לשמוע את המנגינות שלה, והיא קישטה אותי ושמה לי ריפוד היה לי תענוג! אחרי חודשיים טסנו חזרה לישראל בכדי להופיע מול שמעון פרס. בסוף ההופעה הוא רצה לקנות אותי על סך 1,000,000$ והיא הסכימה. באותו הזמן הזלתי דמעה, אבל אף אחד לא שם לב לזה ונשארתי בארץ. לאחר שנה גנבו אותי ולקחו אותי לל"ג בעומר. כמעט, ממש כמעט שרפו אותי, אבל בסוף הצלחתי לברוח משם. מי שהקים את הפארק הזה מצא אותי והניח אותי פה. אחרי חמש שנים, גיליתי שאני ליד אמא שלי!
מה שהיה מבאס הוא שמכל המסעות שלי היו לי המו מחשבות בראש עד ששכחתי את שמה.
קראתי" אמא! אמא!" אבל היא לא ענתה. אך בפעם השלישית היא הסתובבה והבחינה בי.
שאלתי אותה:" איפה אבא?" והיא ענתה לי :" נשלח ללונדון".
איך שהיא אמרה את זה שמו אותה בתוך קופסה ועליה היה כתוב:'לברזיל' כך שפיצלו את המשפחה שלנו עוד יותר. ואז שמו אות דליה לידי. אחרי חודש גילתה את הסוד שלי עוד אישה בשם נדיה. המקימה של 'רוקדים עם ספסלים' היא בקשה ממני לרקוד, ורקדתי. נלחצתי מאוד והיא אמרה שלהיא תשלח לי מכתב. ניסיתי להגיד לה שמי שמקבל את הדואר לא מביא אותי לספסלים, אבל היא נעלמה, כאילו לא הייתה. אחר כך גיליתי שהיא שלחה לי מכתב, ניסיתי להגיע אליו אבל לא הצלחתי. בדיוק חמש דקות לפני שהגעת וגילית את הסוד שלי הגעתי למכתב והתחלתי לרקוד."
"וואו, חתיכת אוטוביוגרפיה יש לך, הלכה לי היד!" אמרתי"
דפדפתי עוד כמה עמודים כדי לראות אם יש המשך ופתאום נפל פתק קטן שבו היה כתוב:
"הזמנתי את דליה לצאת והיא נהנתה"
קמתי ממקומי הסתכלתי על הספסל ושאלתי אותי:
"אתה עצוב שאני יודעת את הסוד שלך?"
"כן, קצת" ענה הספסל.
נבהלתי כי כשאתה מדבר עם ספסל זה מרגיש מוזר.
אז ביוש, שדבר מחר." וכן זה מתוך היומן שלי!