הנסיכה ופגסוס
היה היתה נסיכה. הנסיכה רצתה סוס. סוס עם כנפיים שיוכל לשאת אותה מחדרה שבראש המיגדל אל גני הוורדים הוורודים, ששכנו למרגלות ארמונה. היא חיפשה בכל מקום, שאלה את אנשי העיר דיברה עם הסוחרים הבאים מארצות רחוקות ואפילו שלחה שליחים למדינות שמעבר לים, אבל אף אחד לא שמע או ראה סוס מכונף.
יום אחד כשטיילה הנסיכה בגן הפרחים שלה, היא שמעה פיתאום קולות רועמים מכיוון שער הארמון. הנסיכה מיהרה מיד ליבדוק מה כל הרעש. כשהגיעה לשער הארמון יכלה רק ליראות חומת חיילים, עם חרבות שלופות, מקיפה משהוא. הנסיכה נעמדה על קצות אצבעותיה, ושם בין כל החיילים עמד לו סוס. סוס לבן כשלג עם רעמת שיער לבנה אף היא. ״הו״ קראה הנסיכה בפליאה, צמד כנפיים כסופות ענקיות ניבטו מגבו של הסוס. הנסיכה פקדה במהירות על החיילים להניח את נישקם. היא התקדמה וניגשה הישר אל הסוס. ״שלום״ פנתה אליו בחיוך. ״שלום״ ענה הסוס ותלה בה צמד עניים שחורות, נוצצות. ״אני הנסיכה״ אמרה לו וקדה קידה כיאה לנסיכה אמיתית. ״אני פגסוס אבל כולם קוראים לי רק פגי״ אמר הסוס והרכין את ראשו באצילות. ״אני רוצה שתהיה חבר שלי, אני רוצה שתגור בארמוני ושכל יום תישא אותי על גבך האדיר מחדרי במגדל אל גני הפרחים״ המשיכה הנסיכה, פגי היה כל כך יפה וגבוה, אפילו יותר מבחלומותיה. ״לא!״ פגי זקר את ראשו הבוהק ״אני הוא פגסוס, סוס בעל צמד כנפיים. לחופש נולדתי ושם אשאר! כאבות אבותיי לפני״. הנסיכה כעסה, היא חיפשה ימים ולילות אחר סוס מכונף ועכשיו פגי מסרב לבוא לגור בארמונה. ״אחזו בו״ קראה אל החיילים. החיילים תפסו את פגי וחיברו שלשלאות ברזל שחורות אל צווארו הצחור. וכך יום יום היתה הנסיכה עולה על גבו של פגי אוחזת בשלשלאות הברזל שלצווארו ומצווה עליו לעוף מחדרה במגדל אל גינת הוורדים הוורודים. פגי ניהיה עצוב, הוא הפסיק לאכול ואף לשתות לא רצה. רעמתו הלבנה איבדה את בוהקה ועיניו השחורות שנצצו פעם כיהלומים נהפכו לצמד פחמים מפויחים. שלשלאות הברזל שרטו בעורו וגבו נימלא פצעים. הנסיכה לא יכלה עוד, זה לא מה שרצתה!; היא רצתה סוס עם כנפיים שיהיה לה לחבר, שיצחק וישא אותה על גבו בצהלות שמחה, שיעזור לה בבחירת פרחים לזרים הצבעונים שקטפה. אבל פגי לא דיבר או צחק, הוא רק היסתכל בה בעיניו העצובות ושתק.
״פגי״ אמרה אליו יום אחד הנסיכה, כשגמלה לבסוף החלטה בליבה ״לא אוכל עוד לכלואה אותך בארמוני, אכן לחופש נולדת ושם תמיד תשאר, היתה זאת טעות לאזוק אותך בשלשלאות ברזל רק צער וכאב גרמתי לך, לא היה זה כלל מה שרציתי!״ ובמילים אלו הסירה הנסיכה את שלשלאות הברזל השחורות מצווארו ״אני מצטערת״ אמרה בלחש ונשקה לו על קודקודו. פגי שהיה שוב חופשי רקע ברגליו וצהל. בקריאות שמחה הוא דהר סחור סחור ולבסוף נופף בכנפיו הכסופות ועף אל השמים הכחולים. הנסיכה צפתה בו עד שנעלם מאחורי העננים התפוחים. היא חייכה, אומנם תמיד רצתה סוס עם כנפיים גדולות אבל רצתה שיהיה לה הוא לחבר, שלא יסבול תחת ידה ויכלא בשלשלאות. פגי המשוחרר היה שוב שמח וזה מה שחשוב אמרה הנסיכה לעצמה.
ימים חלפו וחורף הגיע אל הארמון וגרם לוורדים בגינת הנסיכה לקפוא ולהפוך לקרח נוצץ. הנסיכה אהבה לטייל בגינתה במעילה החם ולהסתכל על הפרחים שנהפכו אף יפים יותר מתמיד, ואז יום אחד כשהיא עוד מטיילת בגניתה פגסוס חזר. בשיקשוק כנפיים כסופות הוא נחת בין פרחי הארמון הנוצצים. ״פגי!״ קראה הנסיכה באושר. ״הנסיכה״ אמר פגי ולא הוסיף. הנסיכה הביטה בפגסוס בהתפעלות, הוא היה שוב יפהיפה ורעמתו קושטה ברסיסי קרח קטנטנים. ״אתה ניראה ממש כמו הפרחים שבגינתי״ אמרה וצחקה, פגי תלתל את ראשו האדיר וגרם לגשם קרח קל להתנפץ על האדמה ״עכשיו כבר לא!״ הוא אמר בחיוך. למיום זה והילך היה פגי פוקד את גינות הארמון לעיתים קרובות, הוא והנסיכה היו מטיילים בין שבילי הפרחים הקפואים, משחקים בתחרויות קפיצה ואפילו ממצאים שירים וסיפורים להנאתם.
עם בא האביב: כשפרחי הגינה ליבלבו בצבעים עזים, פגי והנסיכה היו כבר לחברים טובים,הם אהבו לעשות הכל ביחד. פגי היה בא לבקר את הנסיכה בארמון לעיתים קרובות והנסיכה אהבה לתת לו תמיד,בהגיעו זרי פרחים ריחניים מגינתה, והוא לעומת זאת אהב לתת לה תמיד, לירכב על גבו הלבן, בין כנפיו הכסופות, ולעוף בשמים כחולים לטיולים שהלכו והתארכו עם הזמן.
והם אהבו זה את זו עד עצם היום הזה, לנצח נצחים! .
תגובות (3)
אווו….
איזה נחמד!
=) =) =)
חמוד אני אקריא לאחותי הקטנה לפני שהיא הולכת לישון…
אני מדרגת 5!!!
אני מדמיין את הפרצוף המחייך בילדותיות של הסופרת המוכשרת (: