הילד שאהב גזר

הילד שאהב גזר
היה היה ילד שקראו לו משה. משה היה ילד מאוד מיוחד. משה לא היה כמו כל הילדים, היו לו המון דברים שהוא מאוד אהב, ומאוד לא אהב אחרים. והדבר שמשה אהב יותר מכל דבר אחר, היה – גזר.
הוא לא רק אהב גזר, הוא העריץ גזר. משה שתה מיץ גזר בכל יום, הכין סלט גזר בכל ארוחה, ואפילו אפה עוגות גזר שהיו המאכל האהוב עליו ביותר
בכל פעם שמשה ראה גזר בשוק, הוא היה בוחן ובודק אותו כאילו היה חבר טוב. “הגזר הוא חבר שלי,” היה משה עונה לכל מי שהיה שואל.
יום אחד, הילד משה החליט לארגן מסיבה גדולה. אבל כמובן לא סתם מסיבה! אלא שזו תהיה מסיבת גזר מטורפת! הכי מטורפת שאפשר. הוא הזמין את כל הילדים מהכיתה, ומהשכונה! הוא הכין עבורם שולחן עמוס בסלטי גזר, מיץ גזר, עוגות גזר, וכל מיני מאכלים שקשורים בגזר. גאווה ואושר היה נסוכים על פניו של משה, כי היה בטוח שזו תהיה המסיבה הכי מדהימה בעולם.
בבוקר המסיבה, משה התרוצץ בגאווה בכל הבית, הוא הכין עוגות גזר ססגוניות, לביבות גזר, ואפילו מזג המון מיץ גזר לכוסות צבעוניות. משה הכין את הקישוטים הכי יפים שיכול היה לחשוב עליהם, והרגיש שמח מאוד. “הם בטח יתלהבו,” חשב לעצמו.
בשעה המתוכננת למסיבה של משה, המון הילדים התחילו להגיע. היתה שם למשל יובל, שהיא ילדה שאוהבת צבעים ויודעת תמיד איך לשלב אותם יחד. היו שם אוהד ואלון, שחולים על כדורגל. גם טליה ושחר היו שם, שכמו תמיד חיפשו את הצורות המוזרות ביותר כדי לצייר אותם שוב ושוב על הציפורניים. וכמובן יולי שחיכתה קודם שאחרים יתחילו לטעום מן המאכלים לפני שהיא תחליט אם לאכול כמו כולם. כולם התיישבו ליד השולחן, ומשה היה מאוד מוכן. הוא חייך, והחל להגיש את כל המאכלים שהכין, אחד אחרי השני.
יובל לקחה ביס מהסלט, ואז עצרה. “אויי אוייי אוייייי, זה…… זה לא מה שאני רגילה לאכול,” היא אמרה וכתמה את פיה. היא חיפשה את הצבעים המיוחדים של הירקות האחרים, אבל לא מצאה אותם. היא ניסתה להחמיא, “הסלט אמנם יפה, אבל זה לא כל כך לטעמי.”
אלון, שאוהב רק אוכל חם ומלא בשר, לקח את המיץ גזר בשמחה, אך כששתה ממנו, עיקם את פניו. “יאקקקק, זה ממש לא כמו הקולה שאני רגיל לשתות,” הוא אמר, וכולם צחקו. "אני ממש, אבל ממש לא אוהב את זה."
שחר, הילדה האומנית, ניסתה לטעום את העוגה. היא לא הייתה רגילה לאוכל מתוק עם הטעמים הכל כך חזקים כמו של גזר. “אוייייי זה לא כמו העוגות שאני אוהבת,” היא אמרה בקול רך, “הטעמים כל כך שונים ממה שאני רגילה להם.”
עד מהרה, כל הילדים התחילו להתאכזב. אף אחד מהם לא אהב את המאכלים שמשה הכין. כל אחד מהילדים הרגיש קצת עצוב, גם בשביל משה.
ומשה כמו משה, לא הבין למה????? איך יכול להיות שילדים כמוני לא אוהבים גזר? הרי הוא טעים כך כך, ואני אוהב אותו כל כך, איך הם לא יכולים ליהנות ממנו?
משה רץ לחדרו, נשכב שם על המיטה, ונורא חשש שאיבד את כל חבריו. “איך יכול להיות שאני אוהב משהו כל כך, ואנשים אחרים לא אוהבים אותו? איך הם לא יכולים להבין אותי?”
ואז, אמא של משה נכנסה לחדר. “מה קרה, משה? למה אתה כל כך עצוב?” שאלה בחיוך. משה נאנח ואמר: “לא הבנתי למה הילדים לא אוהבים גזר. הכנתי להם כל כך הרבה מאכלים מגזר, והם לא אוהבים אותם. אני לא מבין למה זה.”
אמא של משה חייכה ואמרה: “אולי זה לא שהגזר לא טוב, אלא שהטעמים של כל אחד שונים. כל אחד אוהב דברים שונים, ואנשים שונים אוהבים טעמים שונים ואחרים. אין שום דבר רע במה שאתה אוהב, זה פשוט אומר שלכל אחד יש טעמים אחרים.”
משה חשב על זה במשך כמה רגעים, ואז הוא הבין. אי אפשר לצפות מכולם לאהוב את אותם דברים. כל אחד ואחד הוא מיוחד בדרכו, עם טעמים שונים, והרגלים שונים. ולפעמים מה שמוצא חן בעיניו לא בהכרח מתאים לאחרים.
כשמשה חזר למטבח, הוא התחיל להכין משהו חדש – אוכל שיתאים לכל אחד מהם. הוא הוציא לחם, גבינות, ירקות צבעוניים שונים, והכין מיץ תפוחים. הוא הזמין את הילדים שוב לשבת וליהנות יחד מהאוכל החדש.
הפעם, כולם נהנו. יובל אהבה את הירקות הצבעוניים, אלון השתוקק למיץ התפוחים, וטליה אהבה את הלחם הטרי. משה היה שמח – הוא סוף סוף הבין את השיעור החשוב: כל אחד אוהב דברים אחרים, וזה בסדר. אפשר לאהוב את מה שאחרים אוהבים, אבל חשוב גם להבין ולכבד את מה שאחרים אוהבים.
בסוף המסיבה, משה צחק ואמר לאימו: “הגזר עדיין חבר טוב שלי, אבל עכשיו אני יודע שגם אם לא כולם אוהבים אותו, זה בסדר – יש מקום לכל הטעמים בעולם! לכל אחד ואחד טעמים שונים ותחומי עניין שונים, וזה מה שעושה אותנו מיוחדים. וזה שאני היחיד שאוהב גזר, עושה אותי הכי מיוחד!"