הדרך שלי

בחנתי את תכולת השקית בהתבוננות רבה. הושטתי את ידי לעבר ערמת דפים והנחתי בזהירות על שולחן הכתיבה שלי. אבל זה לא הספיק לי. משהו היה חסר לי בעין, משהו שייתן לי השראה, שברגע שאסתכל עליו, אני אדע מיד מה ברצוני לצייר, או יותר נכון, לאן היד שלי תוביל אותי.

קוראים לי משי, ואני בת 12. אני בדיוק כמו כל מתבגרת רגילה. אני מבלה שעות ארוכות בבהייה במסך של הנייד שלי, בחופשים אני לא עושה הרבה מלבד לרבוץ על הספה בבית. הבעיה היא שלהרבה נערים ונערות זה לא מפריע, הם לא מודעים עד כמה זה פוגע ולא בריא לא לעשות כלום כל היום ורק לבהות במסך הטלוויזיה, הטלפון או המחשב. לעומתם, אני מאוד רוצה לשנות את זה. מגיל קטן אני הולכת לחוגים, קוראת ספרים וכותבת סיפורים, מנויה למגזינים, ובקיצור עושה הרבה מאוד דברים שלא הרבה ילדים בגילי היו עושים. אבל היום, היום מצאתי את הדרך המושלמת לשינוי החיים שלי. רוצים לדעת מהי? אז בואו נחזור קצת אחורה.

11:36, התקבלה הודעה חדשה
"מה את ואחיך עושים?" אמא שלי שלחה לי הודעה.
עניתי "כלום", כי זה בעצם מה שכולם עונים כשהם לא רוצים להודות שבעצם הם משש בבוקר בטלפון והסוללה ירדה ממאה אחוז לחמישים ושישה אחוזים.
"ממש כלום?" ידעתי שלא אצא מזה בקלות. "אני בטלפון וגם עומר" הקלדתי ושלחתי. "תקראו ספרים". הגיעה ההודעה שממנה חששתי. אתמול התחלתי לקרוא ספר, אבל הוא לא עניין אותי במיוחד. 'נחשי מה משי? היום הוא יום המזל שלך! תתני לא צ'אנס, אחרי הכל, עד כמה גרוע הוא כבר יכול להיות?' חשבתי. הושטתי בחשש את היד על הספר עם הכריכה הירוקה, והתחלתי לקרוא.
אפשר להגיד שהספר ממש "שאב" אותי לתוכו. הילדה שעליה הסיפור מבוסס, היה בה משהו ממכר. היא הייתה ילדה חכמה, שאוהבת לקרוא ספרים וכשהיא קוראת אותם, היא מרגישה שהיא נמצאת בעולם אחר. עולם קסום שהוא רק בינה, לבין הראש שלה ולבין הדפים. אף פעם לא יצא לי לחשוב על זה לעומק, אבל כשאני קוראת, אני מרגישה שאני חולמת בעיניים פקוחות.
הדמות הייתה סוחפת ומרתקת. מצד אחד, לא היו לה הרבה חברים והחברה הכי טובה לשעבר שלה התרחקה ממנה בטענה שהיא "מסובכת". מצד שני, יש לה שני חברים נאמנים ומדהימים ולכל אחד יש כשרון מיוחד משלו.
אבל מה שהכי אהבתי לקרוא, זה את הדעות שלה לגבי אומנות ומוזיקה.