גלידה

דניאל שוכב על הספה בסלון,
קצת עצוב.
אימא מציעה: "אולי נצא החוצה עם האופניים?"
"לא רוצה." משיב דניאל.
"אולי נאכל בחוץ גלידה?" מקווה אבא.
דניאל מחמיץ פנים – "לא!"
אפרת הקטנטונת מסתכלת על דניאל,
מצביעה עליו וקוראת: "טה!"
"דניאל קצת עייף, חמודה, אל דאגה." אימא מרגיעה.
//
כשאימא לוקחת את אפרת לחדר השני, להחליף לה בגדים,
אבא מתיישב ליד דניאל,
מרכין את ראשו לעברו,
מחבק,
וממתיק סוד: "אתה רוצה לאכול גלידת צ'וצ'ו-מוצ'וצ'ו?"
דניאל פוקח עיניים גדולות ומחייך: "מה זה גלידה צ'וצ'ו-מוצ'וצ'ו?"
"זו גלידה בטעם כוכבים. אתה רוצה?"
"בטח!" דניאל קופץ מהספה ורץ לחדר שלו להחליף בגדים.
//
כולם מוכנים לצאת:
אפרת יושבת חגורה באופניים שלה;
אימא עומדת ליד הדלת;
אבא מצטרף;
דניאל מרים את ראשו וקורא בשמחה אל אמא:
"צ'וצו'-מוצ'וצ'ו!"
אימא לא יודעת על מה דניאל מדבר.
היא מסתכלת על אבא.
"זה טעם של גלידה שעוד לא המציאו." אבא מסביר,
וכולם יוצאים מהבית.
//
במעלית דניאל שואל את אבא איזה טעם יש לכוכבים.
"אפשר להוציא לשון ארוכה אל הכוכבים שבאים בערב
או לעצום עיניים ולדמיין איזה טעם שרוצים." אבא מסביר.
המעלית מגיעה לקומת הקרקע וכולם יוצאים,
הולכים לחנות הגלידה, ודניאל מוביל בראש.
//
כשהם מגיעים אל חנות הגלידה,
דניאל רץ פנימה, נעמד, מרים את הראש,
וקורא אל המוכרת: "אני רוצה גלידה צ'וצ'ו-מוצ'וצ'ו!"
המוכרת לא מבינה,
אז אבא מסביר שזה טעם של גלידה שדניאל ואבא המציאו בראש,
ועדיין אין.
דניאל מסכים לאכול גלידה בטעם תות בגביע,
כמו שהוא אוהב.
//
כשהם יוצאים מחנות הגלידה,
דניאל שואל את אבא: "למה לא היה להם גלידה צ'וצ'ו-מוצ'וצ'ו?"
"כי עוד לא המציאו אותה." משיב אבא,
"אולי מחר ימציאו אותה, אולי אתה תמציא אותה."