בקיץ ההוא

אז ככה, התחלתי לכתוב: 'הקיץ הגיע, צהוב ומסריח עם חלונות סגורים ומזגנים וזבובים מזמזמים (איך הזבובים נכנסו בכלל?), ואני כבר לא הייתי מסוגל להרגיש דבר-'
הרמתי את העיפרון והסתכלתי, אח"כ כתבתי שוב פעם את המילה האחרונה: 'דבר', ואז עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם: 'דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר דבר
דבר'
מילים נהיות מוזרות כשמסתכלים עליהם יותר מידי זמן: 'דבר דבר דבר'.
גנחתי.
קשקשתי על כל הדף, סתם, עד שדבר לא ניראה מבעד לאיקסים ולקווים.
ידעתי שזה מגוחך, רציתי להתחיל לכתוב שוב אבל הכל ניראה קלישאתי, משפט כמו: 'בקיץ ההוא כבר לא הייתי מסוגל להרגיש דבר' היה יומרני עד בחילה.
להרגיש דבר. דבר. דבר. דבר.
בעצם מה שהייתי צריך לכתוב זה שכמו שאנשים אוכלים לחם ורמת הסוכר שלהם עולה והם חיים, לוקחים ברזל ומונעים אנמיה, לוקחים אלטרוקסין כדי שבלוטת התריס שלהם תעבוד נורמלי, או אינסולין כדי שהסוכר יכנס לתאים– סתם דברים שהגוף לא מצליח לעשות במקרה– ככה גמאני לוקח משהו. פשוט. פשוט. סתם. וזה לא משנה דבר.
'בקיץ ההוא כבר לא הייתי מסוגל להרגיש דבר'- – זה מגוחך, הרגשתי כלכך מגוחך ונפוח. הייתי בלון. היית טווס. הייתי ילד שמצייר מילים גדולות.
נאנחתי. הייתי מתוסכל. חשבתי שלפני חודש ידעתי לכתוב, תלשתי את הדף, מעכתי לכדור וזרקתי אל מאחורי גבי (כמו שעושים בסרטים)
ניסיתי להתחיל שוב: