אנטארקטיקה

חלק ראשון-
הבשורה

“את כן!” צעקה שרית
“אני לא!”
“את כן!” המשיכה שרית, בפעם השביעית בה היא מאשימה אותי בגנבת העט האהוב עלייה עם הנוצות בקצהו העליון והעטיפה הוורודה עלייה מצוירים חתלתולים קטנים.
“ראית אותי לוקחת אותו מהקלמר שלך?” שאלתי.
“אני לא, אך ראיתי אותו אצלך בשולחן!” האשימה, זרקתי מבט לעבר שולחני, עליו שכב העט של שרית. אינני יודעת איך הוא הגיע לשם, אך אני בטוחה שזו רק עוד בדיחה של הבנים בכיתה על חשבוני.
“אבל אני הייתי בהפסקה ושיחקתי בגומי עם הבנות!” טענתי טענה מוצדקת, כיוון שזה מה שבאמת עשיתי.
“אני אשאל אותן אם את צודקת ואם לא…” אמרה ונפנפה באגרופה לעברי, שרית, הבלונדינית הגבוה והמתולתלת עם עיני השועל שחורות וקטנות, היא הבריונית של הכיתה. בהפסקות היא משחקת בקלס עם חברותיה הבנות, ואחר הצהריים היא מארגנת עם הבנים תחרויות ריצה, אני,בעלת השער החום הגלי, העיניים החומות, והגובה הבינוני, לעומתה, מעדיפה לשבת ולקרוא ספר, ולעתים לשחק בגומי עם הבנות.
הצלצול נשמע, שמתי את תיקי על כתפיי והלכתי לכיוון הבית, לפחות שם אפשר למצוא קצת נחת.
“שלום" אמר לי אבא כשנכנסתי הביתה, הוא היה שקוע בעיתון, אבא שלי עיתונאי, הוא כל הזמן נוסע לחיפה, ולתל אביב, כדי לראיין פרופסורים שונים בשביל העיתון.
“אבא'לה, אתה לא אמור לדעת מראש מה כתוב בעיתון?” שאלתי אותו.
“כן חמודה, אבל זה העיתון המתחרה.” אמר
“למה אתה קורא את העיתון המתחרה?” שאלתי באי הבנה.
“תראי" אמר והצביע לעבר כתבה.
“חקר הגרעין…” התחלתי לקרוא בקול, והבנתי למה אבי מתכוון. לפני שבועיים נסע אבי למכון וייצמן ברחובות, כדי לתחקר פרופסור כלשהו לגבי הגרעין, בכתבה היה כתוב מילה במילה מה שאבי טרח וכתב. לצערו של אבי, ההדפסה התעכבה, ועוד לא הוציאו את הכתבה לאור.
“הם… גנבו לך את הכתבה?” שאלתי.
“כן. יש לנו חפרפרת בצוות.” אמר
“חפרפרת? חיה?” התעניינתי, לא הבנתי איך חפרפרת נכנסה לבית הוצאה לאור של עיתון, הן הרי חיות מתחת לאדמה, ובבית הוצאה לאור יש רצפה, ככה לפחות היה כאשר נסעתי עם אבא לעבודתו.
“לא מילי, חפרפרת, במקרה שלנו, זה אדם שמתגנב למקום כלשהו ומתחזה לעובד שם, אך הוא בעצם עובד בחברה המתחרה וגונב את הרעיונות שלהם.” אמר לי אבא.
“הבנתי!” שאגתי בשמחה.
“טוב שהבנת, אך כעת כל העניין הזה לא חשוב, יש לי חדשות חשובות להודיע, אך אודיע אותן רק אחריי שנשב לאכול צהריים!” אמר, והתקרב לשולחן, שעליו אימא הניחה צלחות נקיות.
“מה יש לאכול?” שאלתי את אימא, ובטני קרקרה ברעב.
“ספגטי!” הכריזה אימא ופתחה את הסיר ובו היה ספגטי חם.
אכלנו את כל הסיר בתיאבון, אספתי את הצלחות למדיח, והתיישבתי בחזרה ליד אבא.
“נו? מה החדשות החשובות שלך?” שאלתי בלי סבלנות.
“אנחנו עוברים לגור באנטרקטיקה!” קרא בשמחה.
“מה?!” שאלנו אני ואימא בפליאה.
“קיבלתי משרה כעיתונאי באנטרקטיקה! אנחנו נעבור לשם בחופש הגדול הקרוב!” אמר בשמחה.
צנחתי אל הכיסא בחשש שאתעלף. אנטרקטיקה. הקוטב הדרומי. אני זוכרת שלמדתי בבית ספר שחיים שם מעט מאוד אנשים בעיקר חוקרים. מה עיתונאי אמור לעשות שם?
נהייתה לי בחילה, פחדתי שאקיא את כל הארוחה שעתה אכלתי, החוצה. אנטרקטיקה. אני אגור שם, אצטרך לעזור הכל, לעזוב את הבית, החברים שלי, המורות, השכנים הנחמדים, את החתול שאני מאכילה כל בוקר בחלב, את הארץ שלי, כדי לעבור לאנטרקטיקה שהאוכלוסייה בה היא בערך אלף אנשים. לעבור לאנטרקטיקה הקפואה. גוש הכאב בגרוני איים להתפרץ החוצה ולגרום לי לפרוץ בבכי מר, אך נשכתי את שפתי התחתונה כדי לא לבכות, ולא להעציב את אבא, שכולו קרן משמחה.
“אבא'לה, אנטרקטיקה זו לא ארץ קפואה?” שאלתי.
“כן, חמודה, אבל נגור בבית שומר חום, ונלך עם מעילים עבים" אמר.
“רגע, גיל, מה נעשה עם הבית? עם כל מה שבו?” שאלה אימא
“את הבית נשכיר, וניקח את מה שנוכל לקחת איתנו, ואת מה שלא נוכל לקחת, נקבל שם, אני מבטיח" הבטיח אבא.
“אבל רגע, מה יש לעיתונאי לעשות באנטרקטיקה?” שאלה אימא, שכנראה כמוני לא הייתה ממש מרוצה מעניין המעבר המהיר לקוטב הדרומי.
“אני אכתוב על המחקרים של פרופסור כהן וצוותו, צוות ישראלי שעבר לגור באנטרקטיקה למען מחקרים, הם גם עברו עם משפחותיהם, אז לא נהיה בודדים, יהיו שם עוד ישראלים כמונו. וחוץ מזה, זאת תהיה חוויה של פעם בחיים!” אמר אבא בהתלהבות.
למרות התלהבותו של אבא, עדיין חשבתי על כך שבתוך פחות משבועיים, מתחיל החופש הגדול, שלפי דבריו של אבא, בו אנחנו נעבור לגור באנטרקטיקה. חברתי לירון, עברה דירה לא מזמן, אך היא עברה דירה מרחוב אחד לרחוב אחר, ונשארה באותו בית ספר, אני עזרתי לה לארוז את כל חפציה האישיים לקופסאות, ואת המיטה שלה, פירקו והביאו במשאית.
לי יקרה את אותו הדבר, אבל אני אעבור ליבשת אחרת לגמרי, חברותי לא יוכלו לבקר אותי, ואני אצטרך ללבוש מעילים בכל יום. נזכרתי שלימדו אותנו שבמשך שישה חודשים יש באנטרקטיקה חושך, ובמשך שישה חודשים יש אור "אני אצטרך להתרגל לזה" חשבתי בקול.
“למה תצטרכי להתרגל?” שאל אותי אבא שכנראה שמע את מה שאמרתי.
“לזה שבמשך שישה חודשים באנטרקטיקה יש אור ובמשך שישה חודשים יש באנטרקטיקה חושך.” אמרתי.
“כן, באמת נצטרך להתרגל לזה.” אמר אבא.
באותו הערב בזמן שהכנתי שיעורים, אימא ואבא דיברו ביניהם על הבשורה המפתיעה של אבא.
“אנטרקטיקה? מה השתגעת לגמרי!?” נזפה אימא.
“לילך, תחשבי על הטוב שבזה!” אמר אבא בעליצות.
“מה טוב בזה?” שאלה אימא.
“נחייה בסביבה של חוקרים ופרופסורים, נחייה רחוק מכל המלחמות, מילי תוכל ללמוד בבית יחד עם הילדים שיהיו שם, וכך ילמדו אותה מקצועות חשובים ולא את כל השטויות שמלמדים אותם פה.” אמר אבא. אבא לא מרוצה מהבית ספר שלי, הוא טוען ששיעורי מפתח הלב לא חשובים כמו ללמוד ביולוגיה, או גאומטריה.
“טוב, זה בהחלט משכנע, אבל אתה חושב שיהיה קל לעזוב הכל פתאום ולעבור לגור באנטרקטיקה?” שאלה אימא.
“לא, אבל יהיו לה חברים חדשים, והיא תתקבל לשם מהר ובשמחה" אמר אבא.
“אולי במקום לריב, נשאל אותה מחר בבוקר?” הציעה אימא.
ההצעה שלה לאבא מצאה חן בעיני, למה באמת לא לשאול אותי? גם לי יש דעות.
למחרת, לאחר שחזרתי מבית הספר, בארוחת הצהריים אימא כבדרך אגב שאלה
“את רוצה לעבור לאנטרקטיקה?”
“כן!” אמרתי, והופתעתי, הרי הייתי בטוחה שאני בחיי לא ארצה לגור שם אז למה הרגע הסכמתי?
“באמת?!” שאלה בהפתעה כנראה שגם היא לא חשבה שזו תהייה תשובתי.
“כן, זה יהיה כיף לחיות במדינה אחרת.”
“טוב…” מלמלה
“שלום לכן גברות צעירות" אמר אבי שנכנס הביתה.
“אבא!” רצתי וחיבקתי את אבי.
“שלום מתוקה!” אמר.
“היא רוצה לאנטרקטיקה" אמרה אימא בייאוש, כנראה כי עצמה לא רצתה.