אופי של נכדתנו הקטנה ביותר – הילה.

אופי של נכדתנו הקטנה ביותר – הילה.
כיום, 15.08.2012, ילדה – בת שנה.
בערך מגיל שישה חודשים, אחרי שהאמה שלה – אורנה התחילה לעבוד, כל יום גילה הייתה אצלנו ואנחנו הינו יכולים לפקח ולכוון, כמו שקיווינו, את התפתחות שלה.
בתחילה, כשהיא למדה מתנוחת ישיבה לעמוד על ארבעה וכך לזוז, התחלנו לגלגל לה כדור ולבקש ממנה להחזיר כדור הזה לנו, וכשהוא היה מתגלגל, לזחול מאחוריו ולגלגל בכיוון שלנו.
כשהיא הבינה מה רוצים ממנה, היא הייתה שמחה להשתתף במשחק הזה, אבל עד לזמן מסוים, עד שמארבעה לא נעמדה על שני רגליים וכששני הידיים מחזיקות בידי סבתא נלי, שעקבה מאחוריה התחילה ללכת.
משחק חדש גם היה בשבילה להנאה ומהר מאוד היא הפסיקה לתת את ידה הימנית לסבתא, עבר לריצה, ומחזיק רק את יד שמאל.
בימין היא מנסה לשמור על משהו או לתפוס בדרך.
הוא, עדיין, ילדה קטנה, התעייפה במהירות ישב לנוח, ואנחנו הצענו לה גרסותיה של משחקים ישנים, שאחד מהם היה לגלגל כדור, או במוסך שעל תנאי, בקול גרוני, היה מכונה "תגה – דאג" עם מכוניות ובובות שיכולים לשבת בהם, לפתח את שער מוסך או מחסום.
שיחקנו במוסך בחדר הצעצועים והיא, במיוחד, או באופן אקראי, בנפנוף זרועותיה פיזרה מכוניות ובובות בחדר.
משחקים עם כדור התרחשו בסלון – שם יש יותר מקום וראים את הסבתא, שתמיד עוסה משהו במטבח.
וכאן סמנו לב לשינוי באופייה של זאטוט!
לבקשות וקריאות להביא את המכונה או בובה שעפו לצד, היא הסתכלה בלי לזוז, אבל הפנה את האצבע לעברי, וכשאני תוך ישיבת על הרצפה, הייתי ממשיך בהתמדה לבקש ממנה, היא בתגובה, כמה פעמים זחלה עליי, סמה ידה על היד שלי, ובאופן ברור המציעה לבצע את ה"מבצע" בעצמי.
כשזגם זה לא עזר, ואני בתקווה לשבור עקשנות של ילדה הייתי ממשיך לחזור על "המנטרה" שלי, היא הייתה עזבה את חדר הצעצוע וזחלה לסלון לסבתא, בתקווה שהיא תבין אותה טוב יותר.

אל הקנאות שלה שמתי לב לראשונה במעלית, כשהיא ישבה בעגלה, וראתה שאני ליטפתי ילד אחר, התקדרה, ברברה משהו והניחה את ידה עליי.