When You're Gone….פרק 1

דור ישב ובהה בתמונה.
שלו ושל תומר.
שנה למותו משימוש בסמים.
שנה למות חברו הטוב.
שנה לאיבוד התקוות, החלומות והשאיפות שהיו להם ביחד.
מי האמין ששנה עברה. מי האמין שהוא מת?
שפתו התחתונה רעדה ועיניו התמלאו דמעות.
בפעם הראשונה השנה…
ענת הביטה בו. עצובה.
קצת על תומר. אבל בעיקר על דור.
היא ידעה שהיא צריכה לעזוב אותו בשקט. אבל חבל לה עליו. הוא תמיד היה שמח וקורן. עיניו החומות תמיד היו מלאות בשמחה. עיניו תמיד זרחו למראה. לשערה השאטני ועיניה החומות.
תמיד אהב ללטף את שיערה, ידיה, פניה.
אבל עכשיו… עכשיו הוא מתאבל עליו.
מהחודש שעבר הוא כולו הפוך. כל פעם שהזכירו את שמו של -תומר- היה מתחיל מצב רוחו לרדת.
היא לקחה את זה בחשבון ולא כעסה עליו. הבינה את רצונו להסתגר.
דמעה זלגה מעיניו של דור. ליבו נצבט. הוא רעד.
ענת הביטה בו מן הצד וראתה שהוא סובל. אבל לא התקרבה. היא ידעה שיתפרץ עליה.
כפי שעשה שניסתה לדבר איתו ברגעי השפל שלו.
היא שקעה בהרהורים ולפתע שמעה ניפוץ זכוכית. דור הפיל את התמונה הממוסגרת שלו ושל תומר משתי ידיו. הוא כיסה את פניו בשתי ידיו והחל למרר בבכי מר שבכל שנות חייו לא ידע כמוהו.
הוא מלמל משהו מתחת למסך הדמעות וענת התקרבה אליו לאט. הוא לא הבחין בה. היא התיישבה בעדינות ובסמיכות לו ובידיה כיסתה את גבו.
דור נרתע. הוא חש בבת אחת במגע החם של ידיה של ענת. הוא התכוון להגיד לה שתעזוב אותו בשקט, אבל, במקום זה, התייפח לתוכה. פניו נחו על כתפה הרטובה מהדמעות שלו. ידיו היו שמוטות על גבה וגופו מכווץ מכאב. הוא אינו יכל לזוז. הוא חש שכוחו נוטש אותו. הזיכרונות שלו ושל תומר עלו במחשבותיו, צחוקו, חיוכו.. הכל חסר לו.
הוא הרגיש ממש כמו נקבה, שבוכה על כל שטות, ולא כמו גבר, אבל פשוט לא שלט בזה.
הוא נזכר בפעם הקודמת שהתפרץ על ענת והיא ,להפתעתו יש לציין, השיבה מלחמה.
היא אמרה לו שהיא מבינה לליבו אבל זו אינה סיבה שהיא תהיה פורקן כעסיו ומתחיו.
היא צדקה. אבל הוא פשוט לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא לא רצה לאבד אותה. אבל פשוט לא שלט בעצמו. הוא הטיח בה את כל מה שחשב על עצמו.
היא לא כעסה. אולם גם לא התקרבה אליו. היא הביטה בו ברחמים, ואמרה שגם לגברים מותר לבכות. גם להם יש רגעים שפשוט בא להם לעזוב הכל ולהתחיל לבכות.
שאין שום דבר פסול בלבכות, לשחרר כעסים, לדבר על רגשות, לפרוק מתחים, להפגין רגשות, להוריד מסכות, להטעין מצברים, לחוות משברים. הרי, בסופו של דבר, ממשיכים הלאה.
"לכולם יש רגעי משבר." אמרה לו "מותר שיהיה גם לך. תפסיק לשחק אותה מושלם ותתפרק." אמרה לו והלכה.
הוא הרהר בדבריה ומצא שהיא דיברה בהגיון. ובנוסף מצא שהוא יצא אידיוט. שוב.
הוא הפסיק לבכות. אך, עדיין, לא התנתק מענת.
"רואה," שמע אותה אומרת "נכון שזה נחמד להפגין רגשות, לבכות?" שאלה בעדינות.
"אני לא בוכה," אמר והתכחש לה ולעצמו. שוב.
"בבטטחח,." העזה לומר "אז מה זה היה עכשיו? אתה שוב משקר לי ולעצמך. בי אתה לא פוגע, אבל בך כן. זה שאתה לא יודע לומר את האמת. גם אם היא קשה לך," אמרה ודור בהחלט הרגיש שהיא צודקת. אבל עדיין, לא מצא את הכוח להודות בכך.
"אני סתם… מזיע מהעיניים…" אמר בעצבות משפט שבדרך כלל היה אומר בשמחה.
ענת גלגלה עיניים וגיחכה לעצמה בליבה. היא לא הגיבה והמשיכה לחבקו.
הם ישבו חבוקים שעה ארוכה.
לבסוף, ענת הביטה בשעון והבינה שהגיע השעה ללכת.
דור התנמנם לו על כתפה, חום גופה ונשימותיה ועצבותו גרמו לו לשקוע בשינה נעימה מאין כמוה.
הוא התעורר כאשר ענת החלה להתנתק ממנו. "אני חייבת ללכת," אמרה "תסתדר?" שאלה.
"כן," אמר והנהן בראשו. למרות שליבו ומחשבתו אמרו נחרצות 'לא!'.
ענת הלכה לכיוון הדלת בליוויו של דור.
הוא הביט עליה באהבה.
היא כל כך רצתה שינשק אותה. אבל הוא לא מסוגל. ידעה.
דור כאילו קרא מחשבותיה ונישק אותה בעדינות על שפתיה. ליבה נרעד. סוף-סוף!
היא ליפפה את ידה סביב ראשו והעניקה לו נשיקה אוהבת וקטנה. היא יצאה מהחדר ללא אומרת דבר.
אני אוהב אותה, חשב, איבדתי את תומר. ואותו אין דרך להשיב. אבל, אותה, חשב, אסור לי לאבד!
חשב בהחלטיות.

-המשך יבוא-