"we are the world"

שמה את האוזניות ומתנתקת מהעולם. שוקעת לי בדיכאון ובוכה כמו ילדה קטנה ואבודה בעולם הגדול.תמיד הייתי מלאת מסכות,במסכות שהאנשים רצו שאשים ואהיה וככה אהבו אותי יותר. הם אהבו אותי כך רק מפני שראו את מה שרצו שיראו וציפו,אבל הם לא ניסו לראות את האני האמיתית שמתחת לכל המסכות שהם בחרו בשבילי. ועכשיו אני בעצמי לא יודעת מי אני,מי אני האמיתית מרוב כל המסכות ששמתי מסכות שאנשים החליטו שאהיה. אבל איפה?איפה המסכה האמיתית שלי שמתארת ומראה את האני האמיתית?. מרוב חוסר ביטחוני שקעתי לי עמוק אל תוך עולם שהוא לא שלי,שקעתי אל העולם של האחרים שבו החליטו איך אתלבש,איך אתנהג ואיך לחשוב ואיך לדבר. ועכשיו אני אבודה אין לי דרך חזרה,אני מביטה על עצמי במראה מנסה למצוא חתיכה קטנה מהאני האמיתית אבל אני לא מוצאת שום דבר ולא רואה אף אחד חוץ מילדה קטנה שאבדה לה בתוך היעד הגדול ומחכה להתאחד עם עצמה בקרוב.
אך בנתיים כולם סתם משתמשים בה.והיא נשארת שם ומצייתת לכולם כמו רובוט,בעודה כועסת על עצמה ומתחילה לשנוא את עצמה לאט לאט..
"למה למה אני לא יכולה להיות אני?למה אין לי את האומץ להביע את דעותיי ולהוציא החוצה את רגשותיי?למה אינני מסוגלת להוציא הגה מפי?" אני לא יכולה לא יכולה יותר…אני יותר מדי פוחדת פוחד ממה שאנשים יגידו ממה שהם יגיבו.מה עם הם ישנאו אותי רק בגלל שאני שונה?הרי הם שונאים שונים הם יכולים לעשות עלי חרם הם יכולים להפסיק לדבר איתי ולהתקרב אלי רק בגלל שאני שונה.לעזאזל עם זה! אני בת-אדם למה?למה אני חייבת להיות כלכך שונה?למה הדת מרחיקה אותי מכולם האם אני חטא למקום שאני נמצאת?האם כל האנשי כמוני הם דבר רע מהלך שרק רוצה לחיות בשקט על פני האדמה של ה'עיר הקדושה'?הוריי תמיד לימדו אותי שהדת היא לא קודמת לכל והיא לא כלכך חשובה כי חשוב יותר להיות בן אדם.. "עם תראי מישהו ברחוב שזקוק לעזרה את תעזרי לו נכון?כי את בנאדם אבל עם את תראי שזה בן אדם שלא מהדת שלך את תזניחי אותו שם בצד בלי לעזור לו ובלי לקרוא לעזרה בשבילו רק בגלל זה?" אמי הייתה מלמדת אותי כך ומדברת ושואלת אותי שאלות כאלה עד עכשיו.
והתשובה שלי היא:לא הדת לא אכפת לי אני רוצה להיות בת-אדם לפני הכל הפוליטיקה גרמה לנו להסתכסך אחד עם השניים אנחנו יוצרים כך יותר ויותר אויבים בלי לשים לב..למה,למה אנחנו צריכים לשנוא את כולם הרי כולם לא אותו הדבר.אני חצי יהודיה חצי נוצריה..ואני פוחדת פוחדת לומר לחבריי,לעבודה שבה התקבלתי לאנשים שאני מכירה,לבית הספר..אבל אני לא יכולה יותר לספוג את כל המילים הפוגעים,שהילדים זורקים על כל הדתות שהם לא אוהבים ושחושבים שכל האנשים נגדם כשזה בכלל ולא נכון.למה צריך להיות כל הזמן שנאה?למה אף פעם לא יהיה לא אהבה ולא שלום כלפי כולם?אולי זה מפני שאנחנו לא יכולים או כי האנשים הגדולים שאנו סומכים עליהם הרבה אומרים לנו?
למה בכל פעם יש מלחמות?לא נמאס כבר לשמוע את כמות האנשים שנופלים והולכים לעולמם רק בגלל דת,גזע ומין?אנשים וילדים נרצחים בגלל הדת שלהם.והחיילים נרצחים למען ארצם ואזרחיהם ולמען משפחתם.אבל למה הם רוצחים ומלכלכים את ידיהים בדם קר בגיל כל כך צעיר?רק בגלל הפוליטיקה? וכך זה גם אותו הדבר לאויבינו.וכך זה גם בכל העולם בני האדם מתחילים לשנוא את כולם מבלי לדעת למה.רק בגלל שאנחנו ראינו קבוצה גדולה של אויבים ואנשים רעים שרוצים לגרום לנו נזק..זה לא אומר שאיפשהו שם אין קבוצה קטנה טובה ונחמדה שרוצה לבוא לקראתינו ולעזור לנו.אנחנו פשוט לא נותנים לכל האנשים הזדמנות להכיר ופשוט פוסלים אותם ישר..ואת זה צריך לשנות! כי כולנו באנו לעולם הזה מאותם בני האדם הראשונים והתפצלנו לדרכים שונים גם עם זה ל:מקום אחר,שפה,דת,צבע,ואפילו היסטוריה.אבל ההיסטוריה הראשונה של כולנו זה שכולנו נולדנו מ'אדם וחוה'..אז סוף סוף כשחשפתי את זהותי האמיתית הרגשתי הקלה והרגשתי חופשיה חלק מהאנשים לא רצו להיות יותר בחברתי. אך חלק מהאנשים קיבלו אותי איך שאני עם הכל. כי הם למדו להכיר אותי ולאהוב אותי.ולמדו לאט לאט את דעותיי..