The Walk of Shame

היא פסעה בצעדים גוציים דרך נימי הגשם שנוצרו בין לבני המדרכה. את המסקרה לא מרח הגשם האקלימי, אלא זה שפרץ מעיניה. "מה היא כבר יכלה לעשות?"

את רעש עקביה המתנגשות לא יכולת לשמוע ממהלומות הגשם את הכביש שהתפרס לידה ואת המכוניות שחנו עליו.
אישה שצעדה עם בתה, לפתה את ידה כאשר נפגשו עיניה עם עיני הנערה הבוכייה. כאילו מגנה על בתה מהאפלוליות שלה.
חבורת נערים בגיל התיכון, שנה או שנתיים צעירים יותר ממנה, בחנו אותה מכף רגל ועד ראש, הם הביעו מבט סולד ומסתייג כשסיימו לבזותה במבטים חופנים.
היא שמעה אחד מהם פולט מפיו: "הנה רואה? זה מה שדיברתי עליו בדיוק! The Walk of Shame!"

בעת שהחליטה סוף-כל-סוף לפתוח את מטרייתה, התמתן הגשם. גם אז חשה את עיני כל שופטים אותה. "מי זו המפונקת הזו שפותחת מטרייה כאשר קצת מטפטף?"
היא לא חשבה לרגע שאלה הם חייה ומותר לה לעשות כרצונה.

כשהגיעה ל"קפה נואר" התיישבה, נוטפת ורטובה כולה, אבל זה עוד היה מובן.
היא הסירה את מעיל הזמש האדום, הכבד שלה. המלצרים הביטו בה כמי שלא תהיה מסוגלת לשלם אפילו על אמריקנו קטן ב8 שקלים, לכן לא מיהרו לגשת אליה. אולם רום זיהה אותה.

"שירלי! מה קורה?" הוא ניגש אליה בחיוך קטן.

"ספוגה…" היא לא יישרה אליו אפילו מבט.

"כן, אלוהים קצת משתין עלינו, רוצה משהו? עליי? כאילו אני לא רוצה להיות חרא, אבל את נראית נורא"

"אלוהים משתין עליי כל יום, גם בקיץ"

"נו די, אל תהיי ככה! קפוצ'ינו גדול לשולחן שמונה ריטה!"

"עזוב אותי עכשיו, בבקשה", היא אמרה.

"אני רואה שאת צריכה את זה… אם את צריכה עזרה, משהו, תרגישי חופשי", הוא אמר והלך. לא באמת עניין אותו יותר מדי להישאר שם עמה.

היא הייתה מהאנשים האלה שהסתובבו עם אותו מגן שקוף מסריח מאז שקנו את הטלפון הנייד שלהם. המגן שלה כבר קיבל את צבע החרדל מרוב התיישנות והבחיל את כל מי שראה אותה נוגעת בטלפונה.

"אחותי, אז איך בצבא?" ריטה שאלה כשהגישה לה את הקפה.

"לא התגייסתי", היא ענתה.

"די! למה?!"

"את התגייסת?"

"כן, ברור! לאיזה תפקיד מעפן בחיל תקשוב, כאילו מה מעפן, אני סתם לא אוהבת אותו"

"בדיוק בגלל זה לא התגייסתי", היא המשיכה.

"אני בטוחה שהיית מקבלת משהו נורמלי אם רק הייתי רוצה", ריטה המשיכה.

"אני מתערבת על מה שבא לך שאת רצית משהו נורמלי יותר ולא קיבלת, ואני מכירה את הסיפור של רוב הבנות שלא גילו איזה כישורים מיוחדים לפני הצבא, כולן גומרות בקירייה או בשלישות רמת גן, או יותר גרוע, פלס"ר גולני עם תפקיד של יומיות"

"מה הציעו לך?"

"מש"קית מידע"

"זה נשמע מעניין"

"זו מישהי שמרכזת דו"חות בחיל השלישות, ממש מרתק", שירלי הספיקה כבר לנגב את הדמעות, אבל עדיין היה דמיון בינה לבין הדביבון המצוי.

"בכל מקרה שירלי עדיף להתגייס, כאילו מה את עושה עכשיו?"

"תואר בקרימינולוגיה בפתוחה"

"טוב צודקת, זה באמת נשמע מעניין יותר"

"בא לך לעזוב אותי האמת, אני לא הכי במצב רוח לדבר", שירלי התחננה לפתע.

"כן, מה שבא לך מאמי, אם את צריכה משהו…" היא לא המשיכה את המשפט.

היא מאסה באנשים שלמדו איתה בשכבה, שבמהלך התיכון לא דיברו איתה יותר מ2 מילים בשנה, ופתאום אחרי שכולם נפרדו לדרכם, מתחילים להתייחס אחד לשנייה כאל החברים הכי טובים מאותן השנים. היא דגלה בעקביות, אם נמנענו משיחה דאז, כנראה שיש לכך סיבה, וכדאי להמשיך בדרך זו. אמנם בצבא, לשם הרוב החמירו פניהם, יש מנהג לדבר עם כולם, להיות חברותי. שירלי לא רצתה להיות מה שהיא לא. היא לא חברותית, היא לא מסוגלת לדבר עם כולם.
לכן גם לא הלכה לנשף, וגם לא למסיבת האפטר של טקס הסיום. בטקס היא הייתה נטו בגלל הוריה אשר חשו שישנו מסע בן שש שנים שצריך לסיים באיזושהי צורה סמלית. אך לשם מה? היא לא השתתפה בקליפ הסיום, גם לא התנדבה לרקוד מול כולם ולא להציג את אותו מחזה בלוי בן ה5 דקות וגם לא לקריין או להכריז על "מזדייני (מצטייני) השכבה", מיותר לציין שהיא גם לא נמנתה עם אותם מזדיינים.

שירלי פגשה באדם שחשקה בלבה, אך הוא שלח ידיו בה. מהר מדי. היא לא רצתה. אף אחד מאותם בני שכבה לא ידע. לא. הם מעוניינים בצבא. בלפתח עמה שיחת חולין סתמית ששווה כלום. בלהעמיס פיתה עם חומוס בהפסקת הצהריים בעבודתם העלובה כמלצרים ב"קפה נואר". כעבור שנתיים-שלוש, הם יטוסו להודו והיא תסיים את התואר. שנה לאחר מכן, היא תנסה להגר להולנד, והם ישובו ויעבדו עוד קצת בעבודות סתמיות וירוויחו 4,000 שקלים בחודש כדי לממן איכשהו את הלימודים האקדמיים שלהם, כלכלה או משהו שטחי בסגנון.

אבל הוא שלח לה יד מתחת לשמלה! לפת את מה שכיסו תחתוניה, משך את כל קפלי בגדיה מעליה, העביר ידו ב… תיאור המאורע במוחה פצח את זרם הדמעות. היא רצתה סגרייה, אבל נמאס לה מהגשם, היא רצתה שהשמש תחבק אותה. הדבר הזה ילווה אותה כל חייה, ולהם אכפת אם היא ביזבזה את חייה שנתיים כפקידה או לא.