The A team

משב רוח קר הרעיד את עצמותיה, עצים בוכים מזילים דמעות שפעם היו ירוקות ועם הסתיו הפכו לצהובות וכתומות.
היא צעדה לאט בשביל האפור, מתכנסת בעצמה.
השפתיים שלה היו לcנות, פניה חיוורות, לפתע הרגישה מגע קר על גב ידה, היא התבוננה וראתה פתית שלג יפיפה…שלג החל לרדת, היא חיפשה מחסה, השלג ירד בכמויות, וכך לא היה ניתן להבחין כבר בפתית שלג בודד יפיפה.
הגרון שלה היה יבש, היא התקשתה לנשום, הראות שלה היו שרופות מרוב קור.
התחיל להחשיך והיא עדיין לא מצאה מחסה, מישהו שיחמם אותה, יעטוף אותה בזרועותיו ויקרב אותה אליו כך שתוכל לשמוע את פעימות ליבו.

למזלה השלג הפסיק לרדת, היא צעדה אל כיוון הרחוב הראשי והתיישבה שם על איזו מדרגה, שהסיטה ממנה את השלג בידיים חשופות.
גברים, נשים וטף חלפו על פניה בלי להניד עפעף, כאילו הייתה בלתי נראית.
כל גופה רעד, היא הייתה תשושה מהעבודה הקשה שהייתה לה היום. היא הוסיפה לעצמה עוד שעות של עבודה כדי לשלם את חובותיה.
מידי פעם עברו אנשים ושאלו אם היא בסדר ונתנו לה כמה מטבעות, אדם בעל שיער אדמוני חמוד אפילו העניק לה כוס תה, היא חייכה אליו בעצב.
אם היו עוברים שם אנשים שפעם הכירו אותה, היה להם בוואדי קשה להאמין שאכן זו היא, היא הילדה המצטיינת כעט יושבת על מדרכה ברחוב, לבושה בבגדים דקיקים בליל חורף קר.
פעם היא הייתה הילדה הכי יפה, פניה קורנות מאושר, חיוך מלא ממסוגר בשפתיים אדומות, וכעט פניה חיוורות, גבה כפוף, שקיות מתחת לעיניה השחורות, ושעירה השחור החלק אינו מסודר, והם היו מתים לדעת מה קרה לה…לעזור…או שפשוט משלימים עם העובדה שדברים נוראים באים אליו בחינם, ואת הדברים הטובים אנחנו משיגים בדם, יזע ודמעות.

ראשה התמלא במחשבות, פניה הוצפו בדמעות…היא החלה להשתגע, היא משוגעת.
כל כך ביקורתית כלפי עצמה, היא כבר לא אוהבת את עצמה כמו פעם…היא מבזבזת את חייה ברדיפה אחרי כמה קילוגרמים שהעלתה, מסתתרת בין קירות, בין צלים של אנשים זרים.
היא כבר לא מרגישה כלום, אך מרגישה כל כך הרבה, את אהבה מכרה לאדם אחר…
אך עכשיו היא יושבת בחוץ, לבדה, קר לה…
וכשקר מלאכים לא יכולים לפרוש כנפיים ולעוף…

עם המעט כסף שעוד נותר לה קנתה סוודר דהוי בחנות יד שנייה, היא רצתה לשמור את הכסף, בשביל נסיעה…או בשביל שיחת טלפון, אך לא היה לה למי להתקשר ולא היה לה בית לחזור אליו, בית יבש כשבגדיה רטובים.

היא צעדה ברחובות, בסמטאות חשוכות…היא נכנסה לשירותים ציבוריים, ונפגשה בעצמה כשהתבוננה במראה, דמעות מלוכות…איפור מרוח, בגדים מרוטים.
היא שטפה את פניה, הוציאה אודם אדום מתיקה, עיפרון שחור והחלה למרוח אותה על פרצופה.
איפור גס למלאך לבן.
היא הבליטה מחשוף, חשפה רגליים ויצאה לבחוץ.
כמה בחורים שעברו לידה שרקו לה, זה עשה לה כל כך טוב אבל עם זאת רצתה להקיא, לפחות מישהו אישר שהיא אכן, יפה…
לפתע נעצרה לידה מכונית, אדם לבוש בחליפה מהודרת פתח את החלון ושאל אותה כמה דברים, היא לא זכרה מה הוא אמר היא רק זכרה שהנהנה ונכנסה למכוניתו השחורה, ושלכל אורך הנסיעה הוא ליטף את רגלה.
היא לא זכרה הרבה מהלילה הזה, אך היא זכרה שהיא איבדה את הבתולים שלה, היא זכרה שזה כאב, היא זכרה איך הוא הכניס לה כמה שטרות לחזיה, שלאחר לא מעט זמן הוסרה על ידיו.
היא זכרה איך עם הכסף הזה קנתה כמות לא קטנה של סמים ואיך הסניפה את כולם אחד אחרי השני, היא זכרה איך הגוף שלה נעשה קר ולא בגלל הגשם.
היא זכרה איך נפלה שם, ברחוב הראשי,
מלאך לבן נטול רוח חיים.