Something you'll never hear

ארבע עשרה שנים הן לא הרבה, אמא.
נדמה שהפצעים לא סוגרים עצמם עם השנים, אלא הופכים להיות רחבים יותר ויותר,
והמוגלה שבהם מציפה את הכל. .

חמש עשרה שנים הן הרבה שאלות שעליהן קשה לי לענות, אמא,
בשאון רב ובגאווה מדומה סיפרתי על מותך, מנסה לשכנע בכך את עצמי. אמי מתה.
סיבה זו מנחמת אותי. לפחות במקרה המוות אפשר לתלות אשמה באל, בגורל, בחוקי העולם.

אך לעובדה המרה יותר- והנכונה, לה לעולם לא מצאתי תירוץ מספק.
לא מצאתי תירוץ מספק לכך שלא רצית את יציר גופף ודחית אותו ממך כמו גוף זר.
חוץ משמך, צבע עינייך ושערך אני לא יודעת הרבה.
חוץ ממקום מגורייך ומחלותייך שהשאירו סימנן גם בי- איני יודעת כלום.
את זרה לי, ובכל זאת הנזק שעשית לי ממשיך לפעום ולשרוף אותי גם בחיי הבוגרים.
עד היום אני מנסה להבין מה היה כל כך לא בסדר. הקולות מסביבי צורחים שבכלל לא העניין,
אך הספק ממשיך לחרוט בתודעה כמו מסמר חלוד וישן, משאיר את צלקותיו ושוב ושוב.