Silent scream-2

"הגענו." הכריז סטיבן בהתלהבות קודרת. יצאתי מהמכונית והסתכלתי על הבית. שלוש קומות. גינה מקיפה. הבית נראה…. לא מפואר, אבל עמיד. הלכתי מאחורי סטיבן בחשש קל. מה יהיה במקום הזה? ומי? סטיבן פתח את הדלת וקונפטי התעופף אל עיניי. "ברוכה הבאה לגיהינום!" נשמעה צעקה משותפת וצחוקים. נרתעתי לאחור וניסיתי לראות מבעד לקונפטי. אנשים. זה כל מה שהראש שלי קלט. אנשים צועקים. אירועים מליל המוות של הורי הבזיקו אל מול עיניי ויצאתי מחוץ לבית בהליכה לאחור, עיניי מתרחבות ונשימתי קטועה. אנשים. אנשים צועקים שמחפשים אותי. צועקים לי לצאת החוצה. צועקים לי שהם רוצים לשחק. שהם רק רוצים לראות אותי. אנשים עם סכינים. אנשים עם חיוכים שרדפו את חלומותיי. אנשים צוחקים. אנשים משספים את הגרון של אבא ונותנים לאמא לראות, ואז גם אותה הורגים, אני, מסתתרת ובוהה בפחד. בהלם. דם. דם בכל מקום. אנשים. אנשים צועקים. מישהו צועק לי באוזן משהו. ניסיתי להדוף אותו, אבל זרועותיו החזיקו אותי בכוח. "אל תהרוג אותי… אני לא רוצה למות…." מלמלתי בפחד ועיניי ראו רק דם. דם עף ברסס מהיר על הקירות. העיניים הריקות של הוריי. גרונותיהם המשוספים בחיוך מדמם. "היילי!" צעקה חדה נשמעה וגררה אותי מבעד למראה של הקירות המנוקדים באדום. עיניים כחולות ירוקות מביטות ישירות אל עיניי.

"אוי, סטיבן," לחשתי וקברתי את ראשי בחזו, מתייפחת מהמראות שרדפו אותי, אבל כבר לא ריחפו לנגד עיניי. התנשמתי אל חולצתו בכבדות, מנסה לחסום את המראות. "את בסדר?" הוא שאל. "תרחיק את האנשים." מלמלתי בקול של ילדה קטנה, מתייפחת בפחד אל חולצתו הספוגה. "בסדר היילי. בואי. את יכולה ללכת?" הנהנתי והוא גרר אותי באיטיות. בנקודה כלשהי הוא הרים אותי ואז הוא הניח אותי על משהו נעים ורך. "היילי," הוא אמר בקול עדין. "אין כאן אף אחד. רק אני ואת." לאט לאט הרמתי את ראשי, מציצה בפניו המודאגות. ואז הבנתי מה קרה. התקף חרדה. בטח נראיתי כמו מטורפת. השתטחתי על בטני על מה שכבר הבנתי שהיה מיטה וקברתי את ראשי בכרית, בוכה בלי קול. צורחת לתוכה והכרית מחרישה את הקול. לא נותנת לאחרים לשמוע את הכאב שלי.

—סטיבן—

ראשה נקבר בכרית וכל גופה רעד. ליטפתי את שיערה הרך בהיסוס, מנסה להבין מה קרה כאן. למה היא התחרפנה כשהיא ראתה את כולם? למה היא חשבה שאני הולך להרוג אותה?
לבסוף היא הרימה את פניה שטופות הדמעות אליי ועיניה הבריקו אליי. בלי מילים היא חיבקה אותי בכוח של גורילה. חתיכת אחיזת ברזל, שבקושי נשמתי. ליטפתי את כתפיה ולאט לאט שריריה התרפו, אבל זרועותיה עדיין היו כרוכות סביבי וראשה קבור בשקע בין כתפי לצווארי. חיבקתי אותה בעדינות, מערסל את גופה הקטן בזרועותיי.
"אני מצטערת, סטיבן." היא מלמלה ושפתיה שנעו על עורי גרמו לי להצטמרר. "על מה?" שאלתי ברכות. "שהתחרפנתי. אלה החברים שלך?" שקלתי את תשובתי בזהירות.
"הם… אין לי כאן ממש חברים. אבל הם נחמדים." היא הנהנה בתנועה כמעט בלתי מורגשת ונשמה עמוק. נשארנו חבוקים לזמן שנדמה כנצח, אבל איזה נצח… גופה נצמד אל גופי, נשימותיה על צווארי, ידיה הקטנות שכרוכות סביב גופי. לבסוף הרימה את ראשה ופניה התעוותו. "אני עייפה. תישן איתי?" שאלה בקול מתחנן ומפוחד. במצבה הנוכחי היא הייתה יכולה לבקש שאני אביא לה את נפטון ואני הייתי הולך לגנוב חללית. "בטח." אמרתי והיא נשכבה במיטה. נשכבתי לצדה וכיסיתי אותנו בשמיכה. תפסתי בכתפה ומשכתי אותה אליי, והיא הניחה את ידיה על בטני ואת ראשה על ידיה. ליטפתי את גבה ונישקתי את מצחה בעדינות. "תשני היילי. אני כאן איתך." היא מלמלה משהו שנשמע כמו "תודה" ושקעה בשינה עמוקה. כעבור כמה זמן היא החלה לרעוד. "אמא!" היא צרחה ומתוך שינה הכתה בי. תפסתי בפניה בכוח ואמרתי בקול סמכותי ותקיף שאני לא יודע מאיפה הבאתי: "היילי. תתעוררי. זה סיוט. תתעוררי, היילי." עיניה רפרפו כמה זמן ואז נפקחו, אדומות ונפוחות. "אומייגד," התנשפה. "אני כל כך מצטערת סטיבן. אני כל כך מצטערת." המשכתי להחזיק את פניה וקירבתי את פניי לשלה. "זה בסדר היילי. הכל בסדר." הבטחתי לה. למה התאהבתי בבחורה כל כך מתוסבכ-רגע!! מאיפה הבאתי את ה"התאהבתי" הזה? אני לא מתאהב! היא כמו אחות קטנה בשבילי, לא יותר! אוי, תפסיק לשקר לעצמך! אני לא! היא סתם ידידה! "אני הולך להביא לך מים." מלמלתי ויצאתי מהחדר במהירות. היא הייתה בקומה השלישית, הקומה של הבנות, ורצתי במורד המדרגות במהירות. אני צריך משקה. עכשיו. הגעתי לסלון וניסיתי להתגנב למטבח בלי שישימו לב, אבל זה לא כל כך עבד. "סטיבן!" קראה אלכס. נשכתי את שפתי (לא בצד של העגיל, כבר למדתי כמה 'זה' כואב) והסתובבתי אליה, שישבה על הספה עם מריה וג'וש. "איך היא?" נאנחתי וגירדתי את עורפי. "היא קצת המומה. אני חושב שהיא צריכה להיות לבד." מריה הסתכלה עליי בסקרנות. "בת כמה היא?" "ארבע עשרה." מלמלתי. "פרנק או אליס בבית?" שאלתי. "אמממ, לא. נראה לי שהם הלכו לסדר את המסמכים של החדשה." ענתה מריה. "קוראים לה היילי." אמרתי בזעף ונכנסתי למטבח. חיטטתי בארון עד שמצאתי שישייה של בירות. התגנבתי לחדרי ונעלתי. פתחתי את הבירה והתכוננתי ללילה של שכחה.