My Blog | החיים שלי

יום ראשון, 17.11.19, 16:28 אחה"צ.
היי לכל הקוראים שלי(:
סליחה שלא כתבתי ביום חמישי, לא הספקתי כי אני וחברות שלי עשינו מסיבת הפתעה לחברה הכי טובה שלי. שזה דרך אגב, כבר חסר משמעות.
אני והיא רבנו היום. אני לא מבינה, למה לעזאזל אנשים לא מעריכים אותי אף פעם? אני פריקינג השקעתי, אני זאת שיזמתי את המסיבה, אני אמרתי לחברות שלי לבוא, והזמן הזה, שהייתי לה כמו פסיכולוג, והשקעתי בה כל כך הרבה, לצערי לא יחזור. כל פעם שהיינו מדברות, ותאמינו לי, רבותיי, דיברנו לפחות פעמיים-שלוש פעמים ביום; פעם אחת בבית ספר, אני יושבת טור אחד אחריה. דיברנו בהפסקה, אנחנו גרות אחת ליד השנייה, היא הייתה ישנה אצלי כמעט כל שבוע. כמו שהתחלתי לכתוב, כל פעם שהיינו מדברות, נושא השיחה תמיד סבב סביבה. בקושי יכלתי להשחיל משפט אחד בשיחה שקשור אלי, ולא אליה. וכשהשחלתי אותו, אז ראיתי שהיא כזה נאנחה.
מה הקטע? אני זאת שהייתי אמורה לרטון. היא כל פעם, כ ל – פ ע ם, הייתה מדברת על האקס שלה. הם יצאו יחד שמונה חודשים. הוא עזב אותה, החליט שזהו, לא מתאים, חתך את הקשר.
טוב, לגברת הזו, זה לא התאים. היא נהייתה כל כך סטוקרית לגביו, שזה כבר הפחיד אותי. היא עקבה אחריו לכל מקום, הוא היה אוהב להופיע בכל מיני מקומות, הוא סוג של זמר לא מוכר, לא מהשכבה שלנו, הוא נשר מבית הספר שלו בכיתה י', וכאן התחיל הרומן שלו עם הגיטרה. איך הם הכירו?
היא הלכה איתי (אף אחד לא היה עוד יכול לשמוע עליה יותר, אז כמובן שהיא סנג'רה אותי. הפסדתי יום הולדת של אחותי בגללה) להופעה שלו, והיא אומנם לא התאהבה בו ממבט ראשון, אולי מכדור גלידה שני. היא אחר כך הלכה לשבת איתו בגלידרייה, ואז, כפי שאמרתי, ההתאהבות שלה החלה.
היו לו עיניים כחולות, על גוון האפורות, שיער קצר, חלק, רזה, בנוי בסדר, מטר 1.70 בערך, גיל עשרים+, והיא אז הייתה בת חמש עשרה. אבל הגיל לא הפריע לה; היא רק רצתה אותו.
ובסופו של דבר, היא השיגה אותו. בדם, יזע ודמעות, אבל השיגה. עד שהוא נפרד ממנה כמובן.
למה? טוב, זו שאלה רטורית. היא הייתה חתיכת קרצייה. בשמונה חודשים האלה היא בכלל לא ספרה אותי, היא עכשיו שיגעה אותו. מצד אחד, שמחתי שהיה לי קצת שקט ממנה.
מצד שני… קצת כעסתי, כי… מה, כל פעם שהיא תכיר בן היא תשכח ממני? זהו אין יותר גלי? לא מבינה את זה. כבר אז נדלקה לי נורה אדומה, אך השתקתי אותה.
ברגע שהוא נפרד ממנה, זרק אותה לכל הרוחות, היא ישר דפקה בדלת של הבית שלנו, (מזלי שהייתי לבד, הוריי הלכו לחגוג את יום הנישואים שלהם, ואני כאן "חגגתי" את החזרה של הצבועה הזו אצלי בבית), מבלי להודיע לי, מבלי לשלוח לי הודעה שהיא באה, פשוט הופיעה אצלי בדלת. עיניה היו אדומות מבכי.
"הוא עזב אותי. אני שבורה." היא אמרה.
–
עכשיו, דקה להקדיש לכל אלה שנפרדו מהם –
בגלל שהיא\הוא עזב\ה אתכם, אתם לא שווים כלום? אתם שבורים? אתם שומעים את עצמכם?? תתקדמו הלאה כבר! היא\הוא לא שווים אתכם!!! הערך העצמי שלכם לא תלוי בהם! תתגברו! אני עברתי מספר פרידות בחיי, אבל אני התגברתי עליהם, הצלחתי להתגבר, כי הלו, אמרתי לעצמי, גלי, סליחה? המניאק הזה לא שווה אותך! אף אחד לא שווה לא אותך, ולא את הדמעות שלך. את שווה בזכות עצמך. לא בגלל אף אחד.
אני יודעת שזה לא כזה פשוט. ברור שלא. צריך קצת לעכל את הפרידה, אבל לא להיות תקועים על זה ולהשלות את עצמכם שהיא\הוא יחזור\תחזור. תמשיכו הלאה.
–
שאלתי את עצמי לאחר שרבנו, עם מי אני אסתובב. ואז התחלתי לגחך. הגיחוך הפך לצחוק, והצחוק הפך לצחוק מתגלגל. אמרתי לעצמי שאני בחיים לא אשפיל את עצמי ככה כפי שהיא השפילה אותי, ושעדיף כבר להיות לבד עם הטלפון.
עדיין לא אכלתי ארוחת צהריים, אמא שלי מנסה להיות בשלנית עכשיו אז היא מנסה כל מיני דברים חדשים. (בחיים אל תאכלו פסטה עם מרק, תעשו לי טובה) נראה לי אזמין לי משהו. אולי שניצל וצ'יפס, המבורגר, משהו כזה.
אני אלך לאכול צהריים נראה לי.:)
ביי! תודה שקראתם(: מקווה שאמשיך מחר.
שעת סיום: 16:54