its all truth

מכירים את זה שאתם מבזבזים את על היום שלכם על בינג' בסדרה מסויימת?
אני מכירה את זה ממש טוב,
יחסית למישהי שמתנגדת לטכנולוגיה ומעודדת את הישנות שבדבר אני לא אשקר הפלאפון הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, המחשב הוא הכלי שלי להצלחה בחיים והטלוויזיה היא הדרך הנפלאה ביותר לשכוח מכל דבר שקורה לי.
התחלתי להבין זאת כשהפלאפון היה בתיקון או כשהייתה הפסקת חשמל.
הייתי פשוט פתטית ואני מאמינה שכל אחד מאיתנו ככה.
כשזה קרה הרגשתי כלכך מנותקת מהעולם.
לא ידעתי כשהתבטל שיעור או שהמורה הזכירה על בוחן או אפילו נתנה את החומר,
הכל היה בפלאפון או במחשב.
הם חלק בלתי נפרד מחיינו אז חשבתי לעצמי אם אי אפשר להביס אותם למה לא להצטרף אליהם?
וזה מה שאני עושה פה כרגע האמת בהשראת סדרות, באנטומיה של גריי למשל נראה שכלכך קל להם פשוט לדבר לעצמם במטאפורות ודימויים, זה נראה שזה עוזר.
אז כמובן שאני לא אדבר לעצמי אני אעדיף לדבר לחבורת אנשים שבטח תפסיק לקרוא בשורה הראשונה כשהם יבינו שזה לא סיפור על וואן דירקשן או מה שמעניין בנות 12 כיום, הפסקתי לעקוב.
בואו נחזור להתחלה, הבנתי שאני מכורה כשמצאתי את עצמי במיטה עם המחשב אחרי הפרק ה8 של סדרה מסויימת, השעה הייתה כבר 04:22 הבנתי שטוב לא יצא מזה,
הפסקתי והדילמה הייתה אם לקום ולשים את הפלאפון על השולחן, אחרי וויכוח פתטי עם עצמי הבנתי שאני לא רוצה זנב ושמתי אותו רחוק ממני והלכתי לישון.
כשהלכתי לישון חשבתי על חיי ומה שקורה בהם וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה הסדרה ולרגע שכחתי שהתווכחתי עם החברה הכי טובה והאמת שהשיחות שלי בווטצאפ מצטמצמות ופשוט נוראיות.
הלכתי לישון בלי ידיעה על חיי יותר, כל מה שחשבתי עליו זה מי הבת תבחר בסדרה?
רצתי להיות היא.
החיים שלה היו נוראיים ויפים באותו הזמן.
כולם איכשהו רצו אותה.
אף על פי שהיא מביכה את עצמה הרבה ועושה מלא טעויות כולם רוצים אותה.
למה החיים האמיתיים לא ככה?
שאלה רטורית
לאף אחד החיים לא ככה,
כל מה שנשאר לנו זה לעשות בינג'ים ולצפות שמשהו ישתנה בחיינו הקטנים.
תוך כדי הכתיבה שלי פה אני מבינה שאם אני לא אעשה משהו בחיי אני לא אתקדם, אני צריכה ליזום, ליפול, לנסות.
והאמת מה שאני מבינה עכשיו זה שאם אני לא אזום למידה למבחן שיש לי בקרוב חיי באמת יסתיימו.