innocence

ליטפתי את שיערה הרך,והיא התרפקה עלי,נותנת לי ללטף את תלתליה הזהובים.
היא התרוממה מעט,רק כדי לסדר את החצאית,וחזרה לשכב.
היא הסתכלה לתוך עיני וחייכה את חיוכה הצחור ,ולא יכולתי שלא לחייך יחד איתה.
"אמא,תספרי לי סיפור",היא ביקשה בקולה המפציר והמתוק.
חדלתי מללטף את שיערה והתרוממתי,"איזה סיפור את רוצה שאספר לך"?
"ספור מהחיים","בטוחה שאת לא רוצה שאספר לך סיפור על פיות,על נסיכות,על אבירים על ממלכות"?
התפלאתי,הרי תמיד היא רוצה שאספר לה סיפור על גבורה של נסיך או על כפר פיות.
"לא,אמא,פיות לא אמיתיות. ואני לא רוצה שתספרי לי סיפור שאת ממציאה. תספרי לי סיפור אמיתי".
על מה אספר לילדתי בת החמש? על הילדים באפריקה שגוועים ברעב? על התמימות שהלכה ואיננה? על האנשים הרעים שבחוץ? על כך שאין לעולם לדעת למה בן אדם מסוגל? על מה אספר?
פעם עוד יכולתי לספר לה על כך שכשאני הייתי ילדה הייתי כל היום משחקת עם חברי בחוץ,מתרוצצים בכל השכונה ומשגעים את כולם. זו הייתה תקופה של תמימות,תקופה אחרת. תמיד אצלנו הדלת הייתה פתוחה,וההורים לא דאגו לנו גם אם לא הגענו הביתה עד שעות הלילה המאוחרות.
היא שיחקה לי בטלפון בזמן שחשבתי,במן קלות כזאת עברה את השלב שנתקעתי בו כבר יומיים בקנדי קראש,חייכתי חיוך עצוב,היא הרי גדלה לתוך זה. מתי היא גדלה לי כך,חשבתי,מתי היא הבינה שפיות לא קיימות ושסיפורים על נסיכות וחיים מאושרים לנצח הם פרי דמיונו של אופטימיסט אך לא משקפים את המציאות? מתי היא התפכחה מהתמימות שהייתה כה אופיינית לה והבינה שהחיים האמיתיים לא עובדים ככה? מתי היא התבגרה לי בין האצבעות ואפילו לא שמתי לב? היא סיימה,הזדקפה ובחנה אותי דרך עיניה הכחולות היפות וחיכתה לסיפור. חייכתי אליה והתחלתי לספר: "פעם הייתה ילדה שקראו לה אודליה,היא חיה במדינה במזרח הרחוק בכפר קטן ונחמד לשני הורים שאהבו אותה מאוד מאוד. כל היום היא הייתה משחקת עם חבריה בכפר היפה שבו גדלה ולפעמים לא חזרה עד שעות מאוחרות מאוד בלילה". היא קטעה אותי,"מה,ולהורים שלה לא היה אכפת"? "במקום שבו היא גרה זה היה בסדר להישאר ולשחק בחוץ עד מאוחר". היא לא הבינה את פשר הדבר,זה היה זר לה. "רגע,אם לה מותר למה לי אסור"? "כי אנחנו חיות בעיר,מותק,ופה מסוכן להתרוצץ בחוץ עד מאוחר. את הרי יודעת שפה יש כבישים ויש מקומות שילדים לא אמורים להיות בהם". היא הנהנה,התשובה סיפקה אותה. המשכתי לספר לה סיפור כביכול אמיתי אבל לא באמת, הוא היה רק בעטיפה של סיפור אמיתי אבל התוכן היה כמעט זהה לסיפורים אחרים שסיפרתי לה בעבר. זה נגמר טוב,כמובן, והילדה מצאה אוצר קבור. לאט לאט עיניה נעצמו,העברתי אותה למיטתה הוורודה והרכה, כיסיתי אותה בשמיכה ולחשתי לה:"יום אחד כשתגדלי קצת אספר לך סיפור אמיתי,אבל בינתיים אני רוצה שתישארי תמימה,אל תגדלי לי כל כך מהר". נשקתי לראשה בתקווה שאיכשהו זה חלחל לה,אני באמת מקווה שהיא תישאר קטנה עוד זמן מה,חשבתי לי כשאני סוגרת את דלת חדרה ומדליקה את מנורת הלילה שלה, הלוואי שיהיה לי עוד זמן חסד איתה ושהיא לא תדע הכל. שתהיה לי את הזכות לספר לה.